שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מישהו מטפל בך

    התרבות הפופולארית אוהבת את הטיפול הפסיכולוגי. אחרי ההצלחה של ארווין יאלום, טוני סופרנו, יורם יובל ואסי דיין, מגיע גם החדש של קרלו שטרנגר. גבע קרא עוז ישמח לשבת אצלו על הספה, ולו בשביל להתווכח

    משאל קצר שערכתי בסביבתי הקרובה העלה את הממצא הבא: אני היחיד - כמעט - שלא הלך מעולם לפסיכולוג. לא שאין לי ערימת בעיות מגוונת משלי, פשוט, אף פעם לא חשבתי שבעיות זה דבר שצריך לפתור. קצת הפרעות אישיות זה משהו חינני בעיני. מצד שני, אחרי הקריאה ב"העצמי כפרויקט עיצוב", ספרו החדש של קרלו שטרנגר (הוצאת עם עובד), נדמה לי שדווקא הייתי יכול להנות מטיפול אצלו (לא שאני יכול להרשות לעצמי את העלות), ולו בזכות האפשרות לנהל איתו ויכוח סוער ומעניין. למרות שאני מקבל את נקודת המוצא של שטרנגר, איני מסכים כמעט עם אף טענה המופיעה בספרו, אבל שטרנגר הוא מסוג האנשים שתענוג להתווכח איתם.

     

    בשנים האחרונות, אחרי שכבר נרשמה דעיכה, שב ותופס הטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי מקום מרכזי ביותר בתרבות האנושית. התפתחות הפרמצבטית אחראית לכך במידה רבה, אבל כנראה שגם קצב השינויים במילניום החדש, שיוצר שורה של בעיות נפשיות שדורשות עזרה מקצועית תורם לכך. גם התרבות הפופולרית נוגסת בחדווה בגל החדש. ארווין יאלום וספריו הם הדוגמא הבינלאומית המובהקת ביותר (וגם "הסופרנוס" כמובן), ואילו אצלנו ניתן למנות בין השאר את יורם יובל וסדרת הטלוויזה החדשה "בטיפול".

     

    לנפש פנים רבות

     

    בבסיס ספרו של שטרנגר עומד רעיון מעניין, מסקרן - ואפילו מהפכני במידה מסויימת, אם כי לא חדש בחוגי הפסיכולוגיה. שטרנגר עוסק בספר בבעיות הנפשיות של "דור האיקס", כשהטענה המרכזית שלו היא שהכלים הפסיכואנליטיים שעוצבו בעבור דורות קודמים אינם יעילים עוד. שטרנגר שולל, בצדק לדעתי, את התפיסה הפרוידאנית לפיה ל"נפש" האנושית יש מבנה אחיד, ומעדיף להתייחס לכל מטופל באופן אישי - אם כי הוא אינו שולל את פיתוחן של מתודות כלליות יותר לטיפול.

     

    חבל רק שהספר סובל משורה ארוכה של בעיות מבניות, מה שגורם לדיון המעניין כשלעצמו ששטרנגר מנסה לפתח ללכת לאיבוד. נדמה שהספר כלל לא עבר עריכה: סדר הפרקים מבולבל, קטעים רבים קצרים מדי וזקוקים לפיתוח ואחרים נראים מיותרים. הספר, שמיועד בסופו של דבר לקהל הרחב, כולל הרבה יותר מדי דיונים פסיכואנליטיים פנימייים ומושגים מקצועיים. לעומת זאת, החלק המרכזי בו - תיאורם של מקרים בהם טיפל שטרנגר - קצר מדי לטעמי, והסקרנות המתעוררת בו אינה באה על סיפוקה, וכך גם ביחס לקטע האישי והמרגש החותם את הספר. הספר עצמו אגב נכתב באנגלית ותורגם לעברית על-ידי אורה זילברשטיין, וגם זה מקשה על קריאתו. 

     

    מבחינה רעיונית, שטרנגר בהחלט מצליח לשכנע בצורך של המטפלים לחשוב מחדש על התפיסות שמנחות אותם, ולראות עד כמה ההנחות הראשוניות שלהם הן בעצם תובנות תרבותיות מימי תחילת המאה שעברה (למשל, בכל הנוגע למושגי "הנורמליות" ו"החיים הטובים"), שאין לכפות אותן על המטופלים בני ימינו. אבל הטיפול של שטרנגר בסוגיות העומק שהוא מעלה לדיון - כלומר בבעיות הנפשיות שיוצר העולם המודרני בעבור הצעירים החיים בו - שטחי. אולי בגלל קוצרו של הספר (165 עמודים בלבד), אבל נדמה לי שגם בשל קוצר ראייה ובורות מסויימת.

     

    מיקס מהאיקס

     

    ראשית כל, הספר סובל מבלבול מושגי. "דור האיקס" אינו בדיוק מה ששטרנגר חושב שהוא. שטרנגר מגדיר את החברים בו כמי שנולדו בשנים 1960-1980. ובכן, מי שנולד ב-1960 הוא כיום בן 45, ורחוק מלהשתייך לדור האיקס, שנהוג להתחיל אותו עשר שנים מאוחר יותר.

     

    שנית, המטופלים שאת המקרים שלהם מתאר שטרנגר הם ישראלים, אבל "דור האיקס" הוא מושג אמריקאי לחלוטין, שהתוקף שלו בארץ חלקי מאוד, ורבות מהתכונות ששטרנגר מייחס לחברים בו אינן רלוונטיות. למשל, לגבי בני הדור האמריקאים מקובל לטעון שהם מרגישים שאין להם במי למרוד, משום שהוריהם היו מורדים בעצמם. אי אפשר להכיל טענה זו גם על בני אותו דור מן הצד הישראלי, משום שהוריהם לא מרדו במיוחד, שכן שנות השישים מעולם לא התרחשו בארץ. בני הדור הזה בישראל אינם חיים בריק רגשי ואידאולוגי, משום שהם גדלו לתוך חברה ציונית, אידאולוגית מאוד, שנמצאת במצב של מלחמה תמידית.

     

    גם תיאור הבעיות של דור האיקס אינו מדויק לדעתי: שטרנגר אינו מדגיש את אחד המאפיינים הבולטים של הדור הזה, לפחות בתקופה בה הוגדר לראשונה והוא תחושה קשה של אדישות, שנבעה בעיקרה מהידיעה שהעתיד לא עומד להיות טוב במיוחד. מבחינה כלכלית, דור האיקס נוצר כשהצעירים האמריקאים בסוף שנות השמונים היו תקועים במק-ג'ובס, עם חשש גובר שעתידם המקצועי קלוש, בין השאר כיוון שדור ההורים תפס את כל המשרות הנחשקות ולא עמד לפנות אותן. המצוקה של הדור הזה תועדה בסרטים ("סינגלס", "קלרקס"), שירים ("איים א לוזר בייבי" של בק) וכמובן בספר "דור האיקס" של דאגלאס קופלנד.

     

    מהפיכת המידע וההיי-טק שפרצה באמצע שנות התשעים אמנם שינתה במקצת את המצב בעבור חלקים (לא מאוד גדולים) מהדור הזה, אבל התפוצצות הבועה שבאה מיד אח"כ החזירה את בני הדור הזה לקרקע. ובכל מקרה - הבודדים שהתעשרו באמת לא מהווים דוגמה מייצגת. מהפיכת המידע גם הביאה להגדרה דור חדש - דור ה-y - שאמנם לא תמיד קל לציין מי בדיוק משתייך אליו ומי לא, אבל אין זה מקרה שנוצר בעבורו שם חדש. הבעיות שאיתם מתמודדים בני שני הדורות הללו שונות, ושטרנגר אינו מקפיד על ההבחנה הזו, למרות שהוא מזכיר את ההבדלים ביניהם. חוסר הדיוק הזה פוגם גם הוא בהכללות שבאות בעקבותיו.

     

    שטרנגר גם לוקה בסוג של הערצת יתר לאורח החיים שהוא מתאר. יש מרחק גדול בין לקבל את אורח החיים הזה מבלי לבקר אותו כלא מוסרי, לבין מה שנדמה לעתים הערצה. קבלו למשל את התיאור הבא על הברים בתל אביב: "רובם דחוסים באנשים צעירים והמתח האירוטי תלוי ועמוד באוויר. אבל אין זו אותה האווירה כמו בבר פנויים פנויות אמריקאי. למרות שחלק גדול מהפעילות קשור בהיכרויות לצורך יחסי מין מזדמנים, יש באווירה משהו עליז יותר ופחות נואש מאשר ב'פיק אפ' טהור. הברים הטובים ביותר בתל אביב הם מקומות שבהם חוגגים את החיים, את היופי וכמובן גם את מגוון החוויות האירוטיות האינסופי.... ברמנים רבים בתל אביב, גברים ונשים כאחד, הם בעלי מראה חיצוני מהמם. רובם בשנות העשרים לחייהם, לרבים מהם גוף מושלם ותנועות זורמות וחלקות. ההילה האירוטית שלהם היא במקרים רבים גורם מרכזי המשפיע על אווירת הבר". ואני חשבתי שהם בעיקר מוזגים בירה.

     

    אותנטיות להמונים

     

    נושא מרכזי בספר הוא היעלמות הקאנון התרבותי, ששטרנגר מקביל אותה ואת הבעיות הפסיכולוגיות שהיא יוצרת לאלה שנגרמות מ"היעדר אב" - כלומר היעדר סמכות מכוונת. מצד אחד, נוצר חופש יצירתי גדול להגדרה ובניית זהות עצמית. מצד שני, החיים בעולם נטול היררכיות יוצרים תחושת ריקנות ובלבול. מושגי ה"אותנטיות" וה"זהות העצמית", ששטרנגר מעלה על נס בספר כפתרון לבעיות, כפי שעשה גם בספרו הקודם "אינדבידואליות - הפרויקט הבלתי אפשרי" (תוך הכרה בבעיות שהוא יוצר), השאולים ברובם מההגות האקזיסטנציאליסטית - הם מושגים מרכזים מאוד בתרבות המודרנית, שזכו לביקורות רבות, ובעיני מוצדקות.

     

    המחשבה כאילו לכל אדם יש "גרעין עצמי אותנטי" שאותו הוא צריך לפתח כדי להגשים את עצמו, היא מחשבה אריסטוטלית באופיה, שמבוססת על תורת המהויות. למרות שלל ההתקפות נגדה במשך 2000 שנה, היא עדיין שולטת במידה רבה במחשבה המערבית המודרנית, ומטריפה את דעתם של רבים. פילוסופיית הלשון במחצית השניה של המאה ה-20 הראתה שהשפה מכוננת את המציאות של כל אחד ואחד מאיתנו, ובהיותה ציבורית, ברור מאליו שהאישיות שלנו היא תלויית תרבות. שטרנגר אמנם מכיר בכך, אבל ממעט לדון בהשלכות הפסיכולוגיות שנובעות מכך - למשל, האפשרות להסביר למטופלים כי לא ניתן לנתק את הקשר בינם לבין סביבתם הטבעית, מבלי ליצור ניכור.

     

    החיים המודרנים מאפשרים אמנם לכל אחד להיחשף לשלל תרבויות שונות, ובהחלט ניתן ואף מומלץ להתנסות בהן, אבל המרדף הבלתי פוסק אחר הגשמה עצמית ובניית זהות אינדיבידואלית לחלוטין - ששטרנגר במידה רבה מקבל אותו - אינו יכול אלא להיכשל, משום שהוא אינו אפשרי כלל. אין זה אומר שאדם אינו יכול וצריך לקבל הכרעות ובחירות, ולעצב את מסלול חייו באופן עצמאי וביקורתי. אבל בניגוד לתפיסתו של שטרנגר, הבחירות שלנו לעולם אינן אותנטיות ומקוריות באמת, אלא מתבססות של שלל דימויים, רעיונות, פרסומות וקמפיינים שיווקיים. הלך הרוח הביקורתי הוא אמנם אפשרי כעמדה שוללת, אבל העיצוב הפוזיטיבי של הזהות העצמית תמיד נשען על מקורות חיצוניים. 

     

    אירוניה כדרך חיים

     

    אסכולת פרנקפורט דיברה באמצע המאה הקודמת על "תודעה כוזבת" המושתלת במוחנו על ידי הממסד הכלכלי והפוליטי, כניגוד לתודעה האמיתית של בני האדם והצרכים שלהם. אבל כיום נדמה לי שכבר אפשר לומר שאין כלל תודעה שאינה כוזבת. במידה רבה, ושטרנגר אינו שם על כך דגש מספיק, חלק ממצוקתו של דור האיקס נובעת מההכרה בכך שאמנם עומדות בפניו אופציות רבות לחיים, אבל כולן הן תוצר של המערכת הקפיטליסטית, שרואה בו לא יותר מצרכן ויצרן של מוצרים, ולפיכך מוצר בעצמו. אפילו המושג "דור האיקס" זכה לתהילה בעיקר כחלק ממערכת שיווקית שייעדה לו סוג מסוים של פרסומות ומוצרים. כך למשל ההמנון הגדול של בני הדור "מריח כמו רוח נעורים" של נירוואנה, הפך ללהיט כה גדול רק בזכות MTV שזיהתה את הפוטנציאל של הדור ושידרה את הקליפ שוב ושוב, לצרכיה המסחריים כמובן.  

     

    במקום להטיף ולהלל את "העיצוב העצמי" יכול להיות שמוטב אם כך לנסות להכניס לתודעת המטופלים מעט יותר אחריות חברתית, להכיר להם את האפשרות לעצב את העצמי באמצעות יחסי "האני-זולת", מבית מדרשו של לוינס, ובעיקר - וזה אולי העניין החשוב ביותר בעיני - לשלב גם מימד אירוני בהתבוננות בחיים.

     

    מדוע לא להיעזר גם באירוניה, לצד הציניות והניהליזם ששטרנגר מקבל כמעט ללא היסוס? המבט האירוני לא מונע מהאדם לקחת אחריות על חייו, ובמקביל מסייע להכיר במגבלות של האפשרויות הלכאורה בלתי מוגבלות, תוך התייחסות לא יותר מדי רצינית לעצמו, או לחיים בכלל, שהרי "החיים הם דבר רציני מדי מכדי לקחת אותו ברצינות".

     

    לצערי, התרבות הנוכחית שלנו - והדבר מתבטא באופן ברור למדי בספרות, בקולנוע ובמוזיקה - נעדרת אירוניה. נדמה לי שהפסיכולוגיה אחראית לכך במידה לא מבוטלת, ואת זה צריך לשנות.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    יש על מה להתווכח
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים