שתף קטע נבחר

למח"ש אין תשובה

לאן נעלמו הראיות, מדוע הופעלו צלפים ומה באמת קרה באוקטובר ההוא? רק שופט חוקר יוכל לענות

אירועי אוקטובר 2000 יכולים היו להיות פתח לפריצת דרך במארג היחסים בין האזרחים היהודים והערבים בישראל. המהומות והרג 13 האזרחים שבאו בעקבותיהן גרמו למרבית הישראלים להבין שרק צעד קיצוני יוכל לאחות את הקרעים. ועדת חקירה ממלכתית הייתה דוגמה נכונה לצעד כזה. הבעיה עם ועדות חקירה ממלכתיות נעוצה בחוסר היכולת של הממשלה לשלוט בתוצאותיהן - השופט תיאודור אור וחברי הוועדה עשו כנראה עבודה הרבה יותר מקיפה מכפי שייעדו להם שולחיהם. לראשונה מודה מדינת ישראל מפי גוף ממלכתי רשמי, משפטי, כי היא נוקטת באפליה קשה כלפי מגזר שלם.

 

ועדת אור קבעה כי הטיפול במגזר הערבי לקה בהזנחה וקיפוח של שנים - היעדר תשתיות, היעדר אישור של תכניות מתאר, אפליה לרעה בחינוך ובריאות ועוד. בנוסף מצאה הוועדה פגמים קשים בהתנהלות המשטרה והדרג המדיני בזמן האירועים. מתוך כך המליצה לפתוח בחקירה פלילית נגד קצינים ושוטרים, בחשד לביצוע עבירות פליליות בעת פיזור ההפגנות.

 

הממשלה התייחסה לדו"ח אור כמו לאורח לא רצוי, שיש צורך לסלקו בדחיפות. את המסקנות המדיניות היא קברה באמצעות הקמת ועדת לפיד, שהוציאה את העוקץ מכל המסקנות הכלליות. המסקנות הנוגעות לכשל המבצעי הועברו למחלקה לחקירת שוטרים. השבוע התברר שגם מח"ש הקדישה את מירב מאמציה לרהביליטציה של המשטרה ופחות לחקירת המקרים. את ההוכחה לכך ניתן למצוא בדבריו התמוהים של עו"ד שבירו, מנהל מח"ש. עולה מהם תמונה המטילה ספק במהימנות החקירה כולה.

 

מח"ש טוענת לחוסר שיתוף פעולה עם המשפחות. זוהי טענה מופרכת, שמוטב היה אילו לא נשמעה כלל. בהיותי פרקליטת פיקוד המרכז בין השנים 88-90', ניהלתי מאות חקירות מוות, כאשר ברור שלא היה כמעט שיתוף פעולה כלשהו מצד התושבים הפלסטינים. אולם הדבר לא מנע מאיתנו במקרים המתאימים לבקש ולקבל צווים לנתיחת גופות ואף להוצאתן מן הקבר - בין בהסכמת המשפחה ובין אם לאו. גם בשטחי הקו הירוק, כל המזדמן לאולמי בית-המשפט ייתקל בשוטר הפונה בבקשה לצו לנתיחת גופה, לעתים כנגד עמדת המשפחה, מטעמי דת או מכל טעם אחר. 

 

הנתיחה היא מקור ראשון לקביעת הנשק ממנו נורה הכדור הקטלני והיא מחויבת המציאות. אולם, גם אם לא ניתן לקבוע בוודאות את סיבת המוות, בהיעדר נתיחה, עדיין אין כל מניעה מהגשת כתבי אישום בגין גרימת חבלה. הרי אין חולק על כך שאותם 13 מנוחים נפגעו מירי. מעבר לכך, עו"ד שבירו מלין על היעדרן של ראיות, ונשאלת השאלה: היכן הן הראיות ולאן נעלמו? היכן כלי הנשק שירו? היכן התיעוד המבצעי? ואם אלה לא קיימים, מי העלים אותם, או התרשל בהכנתם? האם נחקר, אם כן, חשד לשיבוש הליכי משפט? או שמח"ש הסתפקה בקביעה שהיו כנראה ראיות ואינן עוד?

 

ומעל לכל עומדת ההחלטה התמוהה לסגור את תיק החקירה נגד ניצב אליק רון בעניין ירי הצלפים באום אל-פאחם. מהירי הזה נהרג אדם אחד ונפצעו שבעה. ועדת אור קבעה כעובדה שהירי היה בניגוד לנוהלי המשטרה. השאלה היא, האם הייתה הצדקה לחריגה מן ההוראות. זוהי סוגייה בה רק בית-משפט יכול להכריע. תפקיד המשטרה אינו לקבע הרשעה מעל לכל ספק סביר, אלא לבדוק האם בידיה ראיות לכאורה, העשויות להוביל להרשעה. היעדר מוכנות המשטרה והצורך, עקב כך, לנקוט בירי חי לפיזור הפגנות - ואפילו הן לא חוקיות - אינם עומדים לזכות המפקדים במדינה דמוקרטית, אלא להיפך: הם צריכים להצטרף לכלל הראיות לחובתם.

 

ראוי היה להוציא את החקירה מידי מח"ש ולהעבירה לגוף בלתי תלוי, כגון שופט חוקר בנסיבות המוות (בהתאם לחוק חקירת סיבות מוות התשי"ח-1958). חקירה שכזאת הייתה נעשית בפומבי, הייתה כוללת הוצאת גופות ונתיחתן ויכולה הייתה להציל את אמון הציבור במערכת המשפט. אילו שאפה הממשלה להגיע לחקר האמת, זו הדרך הראויה לכך. לטובת מדינת ישראל ואמון אזרחיה במערכת, חשוב שהדבר ייעשה גם כיום.

 

עו"ד רחל דולב, לשעבר פרקליטה צבאית והצנזורית הראשית 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים