למה בוש מצביע אריק

יחסי נשיאים אמריקנים וראשי ממשלות ישראלים רצופים בהתערבויות הדדיות, שמטרתן חיזוק, החלשה, הפעלת לחץ ושינוי סדר יום של האחד במערכת הפוליטית של השני. התופעה הזאת קיימת ותמשיך להתקיים, והשאלה עד כמה היא לגיטימית חסרת חשיבות ממשית.

זכור היטב מאמצו של בוש האב להפיל את יצחק שמיר ולסייע לבחירתו של יצחק רבין (אותו רבין שב-1972 התבטא כי עדיף לישראל שניקסון ייבחר מחדש). קלינטון ניסה לעזור לפרס לנצח בבחירות 1996, ולאחריהן עשה מאמץ לא מבוטל ודי גלוי על מנת להציג את בנימין נתניהו באור ציבורי שלילי, כמי שאינו מסוגל לנהל את יחסי ישראל-ארה"ב (תכונה שנבדקה במחקרים והוכחה כבעלת חשיבות לבוחר הישראלי בבואו להעריך ראש ממשלה). נתניהו מצידו חיזק את הקשר עם הרוב הרפובליקני שנוצר בקונגרס ב-1994, ואף ניסה להשפיל את קלינטון כאשר בעיצומה של פרשת לוינסקי בחר לקיים את פגישתו הראשונה במהלך ביקור בוושינגטון ב-1998 עם כומר אוונגלי שנחשב יריב מר ובוטה לנשיא. ואילו קלינטון יצא מגדרו כדי לעזור לברק שנה אחר-כך, ואף הגדיל לעשות עבור טוני בלייר והקנצלר הגרמני הלמוט קוהל.

בישראל נוטים לא אחת לבלבל ולכרוך יחד, תחת הכותרת "לחץ אמריקני", התערבות פוליטית והתערבות למען סוגייה מדינית (נסיגה בגולן, פינוי מאחזים, חידוש המו"מ, הסדר כפוי ועוד). גם התחושה בישראל לפיה זיקות הגומלין הללו מאפיינת רק את "היחסים המיוחדים" בין ירושלים לוושינגטון אינה מדויקת מבחינה היסטורית: טרומן ניסה לסייע לצ'רצ'יל להיבחר ב-1945; ארצות-הברית עשתה ככל יכולתה להפיל ממשלים לא נוחים לה באמריקה הלטינית במהלך כל שנות ה-70 וה-80; ראשי מדינות באירופה התומכים באיחוד מוניטארי מתערבים באופן בוטה במערכות בחירות של חברות אחרות באיחוד.

המערכת הבינלאומית כולה מתרחקת מעקרון אי-ההתערבות בפוליטיקה פנימית של מדינות, מתוקף מגמה אחרת ביחסים הבינלאומיים: פחות ריבונות ויותר תלות הדדית. הקשר שבין מבנה ויציבות מערכת פוליטית, יחסים אישיים וכימיה בין המנהיגים ומדיניות חוץ הוא קשר מובהק, שרק הולך ומתחזק בכפר הגלובלי המרושת ורווי המידע המיידי. אם לבחירות בגרמניה יש השלכה ישירה על הסובסידיה לחקלאים הצרפתים ועל סיכויה של טורקיה להצטרף לאיחוד האירופי, מדוע שפריז ואנקרה לא ינסו להשפיע? אם לבחירות ביפן השלכה ישירה על שוק אגרות החוב האמריקני, כיצד יכולה ארה"ב שלא לנקוט, בעדינות ובתחכום, עמדה התומכת בראש הממשלה קויזומי?

בלי מראית עין

אם כך, מדוע נזעק נתניהו לבקר ולהוקיע את הסיוע שמעניק הנשיא בוש לראש הממשלה שרון ערב הכרעה פוליטית פנים-ישראלית, ולמעשה פנים-מפלגתית? אם אכן הנכס האסטרטגי הגדול ששרון בנה בעמל רב הוא יחסיו עם בוש ורמת תיאום מדיני מרשימה עם וושינגטון, הרי שתמיכת הנשיא מאששת ומחזקת את עמדתו. ובכלל, האם לנתניהו הזכות המוסרית לבקר את בוש, כאשר הוא זה ששיגר שליחים לגבעת הקפיטול כדי להזהיר את ארה"ב מתמיכת הנשיא קלינטון במו"מ ישראלי-סורי, וכאשר איים - כך דווח לפחות - "להבעיר" את וושינגטון ולשחק בזירת הקונגרס מול הבית הלבן, כדי להדוף לחצים מצד הממשל?

העניין הוא שנתניהו, הפעם, צודק במאת האחוזים. קלינטון תמך בברק בתחכום, אבל בוש מביע תמיכה בשרון בבוטות, ללא מידה סבירה של כיבוד מערכת פוליטית אחרת. אילו באמת התעניין, היה ודאי שואל מדוע התעלם רה"מ מהחלטות של מפלגתו - ועוד בהצבעות שהוא עצמו יזם. אבל בוש לא שאל, משום שבוש קיבל סקירה וניתוח פוליטי אודות ההבדל בין שרון לנתניהו. שרון איננו נתפש רק כבעל ברית במלחמה הגלובלית בטרור, אלא גם כמי שמחויב לתהליך מדיני המסייע לנשיא להראות שמדיניותו איננה מסתכמת בפלישה והישארות ארוכה בעיראק - יש בה גם מימד חיובי. ממשלה בראשות נתניהו - בין אם ממשלת 61 שתדיח את שרון ובין אם קואליציה שתוקם לאחר בחירות - היא בהגדרה ממשלת ימין-ימין קיצוני-חרדים, שמרחב התמרון שלה מוגבל, גם אם נתניהו מאוד רוצה בתהליך מדיני או לפחות מראית עין של תהליך.

בוש קונה משרון מראית עין; נתניהו לא יהיה מסוגל לספק לו אפילו את זה. שרון מעניק יציבות פוליטית מסוימת; נתניהו לא יוכל, ולכן בוש מניח שמרגע השבעתו, אין תהליך מדיני ישראלי-פלסטיני. כלומר, אין יותר לבוש הטיעון כלפי אירופה שבזכות מדיניותו במזרח התיכון, יש התקדמות. ההתנתקות תימחק מן התודעה, ובהיעדר שלב שני יגיע גל טרור. נתניהו יגיד "אמרתי לכם" ואירופה תגיד לבוש: "צא מעיראק, הכל נכשל".

מעבר לכך, לשרון מוניטין של אמינות בבית הלבן. הפרופיל הפוליטי של נתניהו שם אינו מזכיר את המילה אמינות, וספרים שנערמו שם (פרי עטם של קלינטון, אולברייט, דניס רוס ואחרים) רק מחזקים זאת. זה משונה, משום שנתניהו מעולם לא הונה את הממשל ולא הבטיח לפנות מאה מאחזים בלתי חוקיים מבלי שקיים. אבל לבוש זה פחות חשוב. אין לו עניין לבזבז שנה שלמה מתוך השלוש שנותרו לו על עימות עם העומד בראש קואליציה סרבנית בישראל. הוא מעדיף את המשחק המוכר, עם הכללים המוכרים, האמון האישי והבלוף המוסכם, שכאילו נמשך תהליך מדיני. בוש לא נגד נתניהו; הוא קטגורית בעד שרון.

אלון פנקס, לשעבר הקונסול הכללי בניו-יורק