שתף קטע נבחר

בחזרה לארץ שם

הביצוע הבימתי ל"עיין ערך: אהבה" של גרוסמן מתוזמר היטב

"עיין ערך: אהבה" של דויד גרוסמן הוא רומן שהגדיר תקופה. הוא נתן ביטוי לדור שלם של ניצולי שואה, שחיו מתוך תחושת בושה ובלבול מחוויות הילדות הקשות שלהם. דרך הסיפור הזה, ובמיוחד בחלק הראשון שלו "מומיק", קיבל אותו דור לגיטימציה לבטא את קולו, ומושגים בסיסיים כמו "ארץ שם" או "החיה הנאצית", הפכו למושגי יסוד בהוויה הלשונית שלנו.

 

העיבוד הבימתי של יבגני אריה וילנה לסקין מעביר את הסיפור למעין תיאטרון זיכרון נוסטלגי, על-ידי פיצול קולו של המספר, מומיק בן התשע, בין שתי דמויות. מצד אחד, הילד (גיא קרסנר המקסים שפשוט גונב את ההצגה), ומצד שני, מומיק המבוגר, הנזכר בילדותו (אמנון וולף, המקרין אירוניה חמה והרבה חן, אבל חסר לו משהו מהכאב של הדמות). גם התפאורה מוצגת בשתי רמות, קודם כמודל מוקטן שמומיק הגדול יושב עליו, ולאחר מכן כאוסף מסגרות מתנועעות שבתוכן אנו פוגשים את הדמויות הגרוטסקיות שמאכלסות את עולם הזיכרון שלו: מבלה מרכוס, בעלת בית הקפה האימתנית (נטליה ויטולוביץ'-מנור המצוינת), דרך הוריו המדוכאים (רות חיילובסקי ולאוניד קנייבסקי העצובים), ועד סבא אנשל המטורף והשתקן (יבגני טרלצקי בעל הפנים רבות ההבעה).

 

זו הצגה שיש בה משהו לא דרמטי, מעין מסע אפיזודי במחוזות מוכרים אך אבודים, המתכסה באווירה נוגה שהבמאי מייצר. כרגיל, אריה בונה אוסף מרשים של תמונות במה ססגוניות ומרשימות בעזרת צוות המעצבים שלו (מיכאל קרמנקו, רקפת לוי ואבי יונה בואנו), והמוסיקה היפה שערך מיכאל ויסבורד. הן חולפות על פנינו בביצוע מתוזמר היטב, בסגנון הקומי-גרוטסקי של שחקני הלהקה, שמייצרים אוסף קריקטורות אנושיות ונוגעות ללב. זה יפה ומצחיק, מריר ומרגש, אבל גם קצת מרוחק ומאולף מדי לטעמי. איפה החיה? איפה הסיוט?

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים