שתף קטע נבחר

פיצוי בלי חשבון

כמו בפרויקטים קודמים, גם ביישוב המפונים צצות בזבזנות ושחיתות. כדאי שהמבקר יתערב הפעם בזמן, לפני שהארנק נשלף והחלב נשפך

אחרי שנגמר פסטיבל החיבוקים והדמעות, מתחילים לצוץ השלדים הקטנים מתוך ארון ההתנתקות. וכמו תמיד בפרויקטים מסוג זה, לאחר ההתלהבות הראשונית מתגלים השחיתות, אי הסדרים ושליחת היד לקופה הציבורית.

 

בשבוע שעבר אישרה ועדת הכספים עוד 1.5 מיליארד שקלים לתקציב הפיצויים, זאת בנוסף ל-2.2 המיליארד שאושרו בעבר. תחילה העריכו שההתנתקות תעלה כ-8 מיליארד שקל, עכשיו הערכה מתקרבת כבר לעשרה מיליארד - והסוף עדיין אינו נראה באופק. הפער בין תוכנית ההוצאות הראשונית לסכום הסופי אינו מפתיע. תמיד בפרויקטים בסדר גודל כזה ישנן הוצאות שלא תוכננו. הבעיה מתחילה כשהפער נובע מבזבזנות מיותרת, שחיתות והקצאת כספים למקורבים. 

 

דוגמאות לא חסרות: לאחרונה פורסם שהמדינה תרכוש מקבלנים בניין ב-40 מליון שקלים, בו ישוכנו המתנחלים באופן זמני. לאחר מכן יימכר הבניין - בהפסד של מיליונים - בחזרה לקבלן. חישוב פשוט מראה שבשליש מהסכום יכולה הייתה המדינה לשכור את אותן דירות. דוגמה נוספת סיפקה אחת המפונות, שסיפרה כי שכרה מכולה בשליש מחיר מזה שהוצע לה על-ידי משרד הביטחון. חלמאות? שחיתות? תלוי את מי שואלים.

 

אין זו הפעם הראשונה בה מדינת ישראל מסתערת על פרויקט נדל"ן גדול. כבר היו בעבר אירועים גדולים שחייבו עבודות תשתית מקיפות - קו בר-לב בתעלת סואץ בשנות ה-70, קליטת העולים מברית-המועצות בראשית שנות ה-90 ועוד. פרויקטים מסוג זה מחייבים קיצורי נהלים, מכרזים מהירים והצבת ביצוע לפני ביורוקרטיה - קודם כל לבנות ואחר-כך להתעסק בניירת ופקידות קטנונית. את הבעיה בכל זה הטיב לתאר השופט המנוח אלפרד ויתקון, בהתייחסו לפרשת "נתיבי נפט": "פסטיבלים עולים כסף". במקרה הזה מדובר בהרבה כסף, וכשבעניינים כאלה עסקינן, אזי גם ניתן לאתר בנקל הרבה כאלה שרוצים לעשות כסף. וכאן נכנסים לתמונה קבלנים, מתווכים, עורכי-דין, מקורבים פוליטיים, חברי מרכז, ידידים אישיים ויתר החברות שעוסקות בתחום.

 

מהצד השני ישנם אלה שהצלחת הולכת ומתרחקת מהם - המפונים עצמם, שהכסף היה אמור להטיב עמם, ולצערי - הם כנראה לא יראו ממנו גרוש. אין הכוונה לכספים המגיעים אליהם ישירות על-פי חוק פינוי-פיצוי, כי אם לאותם כספים נוספים שהמדינה משקיעה מעבר לכך - בפתרונות זמניים או בריצוי המתנחלים מעבר לקבוע בחוק, כמו יישובם מחדש על-יד הים, הקמת מועצות מקומיות שלא בהתאם לנהלי משרד הפנים ועוד. המדינה - כלומר האזרחים משלמי המסים - ישלמו את המחיר, ושנה מאוחר מדי יפרסם מבקר המדינה דו"ח מרעיש שיזעזע את אמות הסיפין, אך את הכסף לא יחזיר.

 

זהו למעשה אחד החסרונות העיקריים בתפקיד המבקר. ביקורתו נעשית לאחר מעשה, עם סיום שנת הכספים. היא מתפרסמת זמן רב לאחר מכן, תופסת כותרת ליום אחד - ועוברת לארכיון. לכל מי שעוקב אחר האירועים זכור היטב הדו"ח החמור שהפיקה השופטת מרים בן-פורת אודות קליטת העלייה ממדינות חבר העמים. נקבע כי עלות 50 קרוואנים, ללא מחיר הקרקע, שתוחלת חייהם קצרה ביותר, זהה לעלות 40 מבני קבע בשטח זהה, שתוחלת חייהם 50 שנה. אבל הממשלה ניסתה לבנות תוך קיצור הליכי התכנון והבנייה. "הלקח הנלמד", קבע הדו"ח, "הוא שגם בשעת לחץ - ואולי דווקא אז - יש לחשב כל צעד ולבדוק באורך רוח את הפתרונות ההולמים ביותר". קיצורים שנעשו בניגוד לחוק גרמו להליכים משפטיים מיותרים ולשינויים בתכניות שכבר הוחל בביצועם. כדאי שמקבלי ההחלטות דהיום יסירו את מעטה האבק מן הדו"חות הישנים וישובו ויעיינו בהם. בכך יחסכו מיליונים לקופת המדינה.

 

המבקר החדש, מיכה לינדנשטראוס, נכנס לתפקידו במרץ. הוא עוקב ומבקר את התהליכים השונים הקשורים בהתנתקות, אולם לא נראה, על פי הצהרתו בוועדת הביקורת של הכנסת, כי הוא עוסק גם בצד הכספי, היינו: עלות יישובם מחדש של המתפנים, הצעות מחיר, פטור ממכרזים וכדומה. חבל שכך, כי דווקא אלה מזמנים למבקר הזדמנות פז להיות רלוונטי ועדכני, ולעקוב בזמן אמת אחר כל הוצאה כספית. טוב יעשה המבקר אם ייכנס לעובי הקורה וימנע את שפיכת החלב, לפני שנבכה עליו כולנו.   

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים