מנחית סדרתי

ההחלטה לבדוק מחדש את מסקנות מח"ש, שקבעה כי אין להעמיד שוטרים לדין על אירועי אוקטובר 2000, היא הגיונית וצודקת. ההיגיון אינו סובל, כפי שאמר חבר ועדת אור שמעון שמיר בשבוע שעבר, ש-13 אזרחים ייהרגו ואשמתו של איש לא תיבדק בבית המשפט. טיעוני מח"ש עצמם אינם מתיישבים במקרים רבים עם מה שפסקה ועדת אור, והאמירה לפיה לא כל מה שנחשף בוועדת חקירה גם מהווה עילה לכתב אישום יש בה משום זלזול לא ראוי בעבודתה של הוועדה.

אבל בלי קשר להחלטה הסופית שתיפול, ההתנהלות של המערכת בפרשה מנחיתה מכה גדולה על מערכת החקירה והתביעה. את עיקרה של המכה הזו הנחית לא אחר מאשר היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז – ועושה רושם שאצלו, מדובר במשהו סדרתי.

הבעייה של מזוז היא כפולה: מצד אחד הוא נוטה להתעלם מהפן הציבורי של תפקידו. כפי שאמר בהחלטה שלא להעמיד את ראש הממשלה לדין בפרשיית עמותות הליכוד, הוא בוחן מסכת עובדתית-משפטית בלבד, ולגבי הפן הציבורי "יקרא הציבור וישפוט".

העמדה הזו היא תגובת נגד לימי אליקים רובינשטיין, שבהם הוציא היועץ המשפטי דו"חות ציבוריים במקום שבו לא מצא עילה ראויה להעמיד לדין. מזוז, שעו"ד בכיר מגדיר אותו "פקיד משפטי, לטוב ולרע", אינו חושב שזה חלק מתפקידו. הוא בוחן הכל בכלים של "יעמוד או יעמוד בבית המשפט" – והשאר, יקרא הציבור וישפוט.

אלא שאמירותיו הפומביות של מזוז אינן מנוסחות בצנעה דומה. כשהחליט לא להעמיד את שרון לדין בפרשת האי היווני, לא אמר מזוז שיש ספק ביכולת להגיע להרשעה, ושלא ראוי שראש ממשלה יודח (דבר אוטומטי במקרה של כתב אישום) במצב ספק שכזה. הוא טען, וחזר על הדברים מאז לא פעם, שזה היה "אחד התיקים החלשים ביותר מבחינה עובדתית שראה". האמירה הניצחת הזו חשפה אותו לביקורת של כל מי שעיין בדו"ח שלו עצמו, שאפשר היה לפרש אותו עובדתית באופן שונה לגמרי.

אותו דבר התרחש הפעם בעניין מח"ש. מזוז צדק כשהגן על המערכת מפני האשמות בגזענות. אבל הוא התייחס להצגת העובדות שלה כאל אמת מוחלטת, שכל המעז לערער עליה חוטא ופועל מתוך מניעים פסולים. הוא הפך את הספק המשפטי לצלב, ואת מי שתקפו את ההחלטה לכופרים. והוא עשה זאת למרות שבצד השני התייצב לא רק זעמו של הציבור הערבי, אלא גם דו"ח ועדת אור - דו"ח שעליו חתומים שני שופטים, אחד מהם שופט עליון. הוועדה עבדה ברצינות לא פחותה מזו של מח"ש: היו לה אוספי חומר, היא גבתה עדויות לרוב ועסקה בצד העובדתי לא פחות ממח"ש.

אין שום דרך לחזור מההחלטיות של מזוז בלי שכל העמדה שהציג תתמוטט. הצגת הבדיקה המחודשת כמשהו טכני, הליך מקובל במקרה של ערר, היא בדיחה: במצב עובדתי כה מוחלט כמו שהציג ראש מח"ש הרצל שבירו כשהודיע על ההחלטה שלא יוגשו כתבי אישום, אין שום טעם ב"בדיקה משפטית", כפי שטוענים במערכת שיבצעו עכשיו.

בהחלטה שכזו, שהשלכותיה הציבוריות היו ידועות מראש, היתה חייבת לבוא בדיקה כזו לפני שמודיעים פומבית על ההחלטה שלא להעמיד לדין. מזוז עצמו היה חייב לבחון מראש את התמונה העובדתית מקרוב, ולא להסתפק באחריות כוללת להחלטת מח"ש. זוהי בדיוק ההתעלמות שלו מההשלכות הציבוריות של הדברים שהוא מופקד עליהם, ובצידה ההגנה הלוהטת וחסרת הספקות על כל החלטה – שהופכת למגוחכת כשהיא נהפכת על פניה בתוך ימים.

לקראת סיום השנה השנייה לשהותו בתפקיד, מזוז חייב להפנים שהיועץ המשפטי לממשלה איננו פקיד, ומערכת המשפט איננה מוסד טכני המנפק כתבי אישום לצורך הרשעה. במדינה כה סבוכה, שהרשויות שלה טרם הוסדרו עד הסוף, לכל דבר שהוא עושה יש פן ציבורי, והוא חשוב לעיתים לא פחות מזה המשפטי. כי אם לא, יקרא הציבור וישפוט – והשיפוט לא תמיד ינעם לחיכו של מזוז עצמו.