ממשלה בלי סדר יום

ההיסטוריה הפוליטית של דמוקרטיות פרלמנטריות מראה כי ממשלות נופלות כאשר אין להן סדר יום מרכזי וברור. בין אם הרכבן הומוגני (למשל בריטניה וקנדה) או קואליציוני (ישראל וגרמניה), הן מתחילות להתפורר בשל ניגודים פנימיים, שאין סדר יום דומיננטי או מוסכם הגובר עליהם. זה גורם לשחיקה במעמד ראש הממשלה, כמו גם לתביעות וללחץ - פנימי וחיצוני - ליצירת סדר יום שהממשלה אינה מסוגלת או איננה מעונינת להופכו למדיניות. "סדר יום" יכול להיות יזום (ההתנתקות) או כפוי (מלחמה בטרור). הוא מדיני, כלכלי, חברתי, חוקתי או כל שילוב ביניהם. באף אחד מן הנושאים אין לממשלה שלנו סדר יום סדור ומתורגם למדיניות.

ממשלת שרון מוצאת עצמה במצב פוליטי מוזר. את סדר היום העיקרי שלה, ההתנתקות מעזה, ביצעה לשביעות רצון רוב המערכת המערכת הפוליטית והבינלאומית, הציבור והתקשורת. עתה היא נותרה ללא סדר יום טבעי, מלבד שרידותה. לכאורה, מתכון בדוק היסטורית להתפוררות הדרגתית, אשר בהקשר הייחודי של המערכת הפוליטית הישראלית והמבנה המפלגתי - ייתכן ותואץ. בישראל בתר-התנתקות, ובהיעדר המשך תהליך מדיני מהותי, נוצר מצב שבו סדר יום דחוף ללא ממשלה מחפש ממשלה ללא סדר יום, שתסכים לאמץ אותו.

אותו סדר יום ברור לכלל הציבור: שחיתות, קשרי הון-שלטון בלתי תקינים ועוני. לממשלת שרון הסמכות, הכלים והיכולת להפוך את השחיתות לסדר היום המרכזי שלה. מבחינת הציבור, שחיתות ועוני הם באופן טבעי הנושאים העיקריים והעדיפות הראשונה של המדינה. העניין הוא שלממשלה הנוכחית אין לגיטימיות לעסוק בשחיתות, משום שהיא נשענת על "הכרעה דמוקרטית" של 104 חברי מרכז הליכוד. לא בגלל שרון אלא בגלל מרכז הליכוד אין הממשלה הזו יכולה באמת להצהיר על השחיתות השלטונית, הכלכלית וכל מה שביניהן כעדיפותה הלאומית. זה לא אמין ולא רציני.

אבל, אם אין סדר יום, מדוע הממשלה יציבה? משום שבפועל יש סדר יום מוסכם שעליו נשענת ממשלת שרון. סדר יום סביל ולא פעיל: שקט. יציבות. המתנה. רגיעה. תנו לנשום קצת. גם במונחים התזזיתיים של ההוויה הישראלית, חצי השנה האחרונה נגעה בקצה גבול יכולת העיכול של החברה הישראלית. שנית, אין למעשה חלופה שלטונית לממשלה. מפלגת העבודה נטמעה לחלוטין בממשלה ואין בה אמונה פנימית או רצון פוליטי לקרוא תיגר על שרון. אין בידול מדיני או כלכלי מובהק בין שרון לעבודה.

מפלגת העבודה מקבלת בהכנעה ידועה מראש את תפקידה השולי בממשלה הבאה, אם כי במידה רבה מתוך קריאה נכונה של המציאות הפוליטית ומבנה המפה האלקטורלית בישראל. מפלגת העבודה, להוציא את עמיר פרץ, איננה מנסה כלל לנסח סדר יום חליפי, אחר, חדש, משופר, יצירתי ושונה מהליכוד. המפלגה שהעניקה לשרון את הלגיטימציה הציבורית והבינלאומית עוד כשהצטרפה לממשלתו ב-2001, המפלגה שאיפשרה את יישום ההתנתקות, מוצאת עתה שלל סיבות, אמיתיות ופחות אמיתיות מדוע "אחריות לאומית" מחייבת אותה להישאר חברה בממשלת שרון ומקבלת את מנהיגותו. ייתכן והשיקול נכון, אבל הוא מושתת לא על החלטה מודעת אלא על רוב של 104 חברי מרכז, שפשוט העדיפו להמשיך לעבוד במקצוע הישראלי הייחודי הקרוי הזה, ולא באמת בחרו סדר יום מוסכם.

למן הרגע בו נתניהו התפטר מהאוצר, נעלמה גם הזירה היחידה שבה העבודה יכולה הייתה להציג סדר יום אחר: תקציב המדינה. יהיו קצת הצגות, איומים, מתיחות שרירים, "אנחנו לא בכיס של שרון", "הוא יהיה אחראי אם יכפו על המדינה בחירות מוקדמות" ונסיון אמיתי (של פרס והרצוג) לגבש חבילת צעדים לצמצום העוני. בסוף, סביר שהתקציב יאושר, אלא אם כן לשרון עניין בבחירות מוקדמות (לא בלתי סביר). יוצא איפוא, ששרון ומפלגת העבודה חברו יחד בעת הזו לקיים ממשלה ללא סדר יום. זה אולי עונה על הצורך הציבורי לנשום בשקט כמה חודשים, אבל זו לא מנהיגות לאומית. בסוף, גם החבירה התועלתנית הזו לא תשנה את הכלל ההיסטורי. ממשלה ללא סדר יום נופלת לפני מועד הבחירות.