בלדה למורד
איפה הימים ש-13 חברי כנסת שרו שירי ארץ ישראל וחשבו להציל את העולם? היום נראה שאין להם מנהיג, אין מטרה (מישהו זוכר את ההתנתקות?) וגם האוייב לא מה שהיה. גלעד ארדן "רוצה לפעול לאחדות השורות", רובי ריבלין קורא להצביע בעד התקציב, עוזי לנדאו מסתובב בארה"ב ומגייס כספים לקמפיין של עצמו ואיוב קרא חושב שעוד אפשר למנוע את הפינוי. וגם: על התרגיל של אריק ללפיד
קשה, ממש קשה להיות "מורד" בליכוד בימים אלה. ההצבעה במרכז הרסה הכל, את כל הסדר שנוצר בעמל רב במשך חודשים ארוכים, את כל ההרמוניה ואחידות הדרך. אחרי שחברי המרכז החליטו לתת לאריק שרון עוד אוויר לנשימה, כל הסדר הישן והטוב התמוטט, נשאר מאחור כזיכרון מתקופה אחרת. זיכרון מתקופה שבה 13 חברי כנסת רקדו על השולחנות במרתף יין בראשון לציון, שרו שירי ארץ ישראל בקול ניחר וחשבו להציל את העולם, להסיט אותו ממסלולו. וזה נראה אז כמעט הגיוני.
"המורדים", אם לומר זאת בעדינות, בבעיה. אין להם מנהיג (נתניהו הפך מושא ללעג בקרב חלק מהם שמרגישים קרובים יותר לשרון, ובלנדאו הם רואים מנהיג חיוור), אין להם מטרה (מישהו זוכר את ההתנתקות?), אין להם דרך. גם האוייב הוא לא מה שהיה. ההבדלים בתחום המדיני בין מיכאל רצון ואריק שרון הם שוליים, כמעט לא קיימים. אפילו רצון עצמו מתקשה למצוא משהו שבאמת מפריד בינו ובין שרון אחרי ההתנתקות ועם "מפת הדרכים" על השולחן.
מה שנותר הם רק רסיסים של פחד, של חשש מפני תעתועיו העתידיים של ראש הממשלה (תהיה או לא תהיה עוד התנתקות), ומפני העתיד הפוליטי של כל אחד ואחד מהם. זה, וזיכרון מתוק מימים של אחידות קבוצתית, נוסטלגיה לימים ההם, בהם אפשר היה להתעלל בראש הממשלה, להצביע, להסית ולפעול נגדו - ולצאת מזה בלי שריטה. אח, איזו תקופה זו היתה, איך הם כולם נישאו על גלי ההערצה של חברי המרכז, אחזו ידיים וצעדו יחד כחורצי גורלות.
עכשיו כל זה הולך ומשתנה, ודי מהר. פתאום, בלי ההתנתקות להתנגד לה, בלי פריימריס להקדים, בלי "ביבי מלך ישראל" ועם אריק שרון סופר סטאר – העולם שב למסלולו הרגיל, ו"המורדים" נראים כמו קבוצת צופים בטראומה, שלא יודעים איך להתמודד עם העובדה שאף אחד כבר לא רוצה להיות נכון וללבוש מדים בצבע חקי.
הם מושכים ימינה, מושכים שמאלה, מנהלים מגעים, מעבירים מסרים, רוצים להיות שרים, וסגני שרים וראשי ועדות. מודאגים, הם צועדים על הקרקע כאילו היתה שכבת קרח דקה, חוששים ליפול לבורות נסתרים, אבל רוצים לחזור ל"מיין סטרים", לזרום עם הזרם המרכזי, להינות מחדש ממה שיש לקולקטיב להציע. "אם רוצים אחדות בסיעה", אומר חבר הכנסת רצון, ודבריו מבהירים היטב את כוונותיו ורצונותיו, "שייתנו גם לנו להיות חלק מהשלטון, להיות שרים, סגני שרים וראשי ועדות. אם רוני בר און וזאב בוים יהיו שרים, יהיו מספיק תפקידים פנויים".
ה"מורדים" מבינים שלסחורה הישנה שלהם אין קונה בשוק של היום, שלאיומים שלהם פג התוקף. דוד לוי (שוב) בבית שאן, נאחז בנתניהו כטובע בגלגל הצלה מפונצ'ר, גלעד ארדן הודיע שהוא רוצה לפעול לאחדות השורות, רובי ריבלין קורא להצביע בעד התקציב, מיכאל רצון תומך במינויו של אהוד אולמרט לשר אוצר קבוע, עוזי לנדאו מסתובב בארה"ב ומגייס כספים לקמפיין של עצמו, משה כחלון לא זז בלי לנדאו, לאה נס לא עונה לטלפונים, איוב קרא חושב שעוד אפשר למנוע את ההתנתקות, ונתניהו עסוק עד מעל לראש בדבר שהכי חשוב לו: הוא עצמו.
בקיצור, ככה לא בונים קבוצה, ככה מפרקים אותה. לכן זוהי תקופה קשה ל"מורדים", ממש טראומתית. כל אחד "עושה לביתו" בתקופה הזו, בודק מהיכן ירוויח יותר. התקופה מלאה בדילמות, ובניסיון לזכות ברווחים פוליטיים, בתפקיד זה או אחר - וכל "מורד" הישר בעיניו יעשה. המצב הזה, יודעים ה"מורדים", הוא סימן מובהק לסוף תקופה, התנתקות ממה שהיה, והתחברות למציאות וליד שאוחזת בברז.
"יש המון דילמות", אומר ח"כ מקבוצת המורדים, שנחשב בעבר לאחד המובילים בקבוצה. "אבל הפחד הכי גדול שלי הוא לעשות עכשיו את הצעד הפוליטי הלא נכון, ולאבד את כל עולמי. אחר כך יגידו שגם גורשתי מן העיר, וגם אכלתי את הדגים הסרוחים. אני לא רוצה שזה יקרה, לכן אני שובר את הראש מה לעשות. כולם מסביבי מחכים, רוצים לראות מה יעשה השני, מבולבלים. זה לא קל, ועכשיו נראה מה צופן לנו העתיד. עם זאת, לא הייתי קובר עדיין את הקבוצה שלנו לגמרי. זה עוד לא סוף פסוק".
ועוד דוגמא קטנה לבלבול: חבר הכנסת איוב קרא, "מורד" ידוע וקולני במיוחד. קרא הגיע אמש לכנס הפעילים של סילבן שלום, והיה קצת מבולבל, בעיקר עם עצמו. איך תצביע בהצבעה על התקציב, הוא נשאל, והח"כ הנמרץ לא היסס לירות מן המותן. "בצורה עניינית וממלכתית", הוא השיב לשואל. כלומר בשם הממלכתיות, אתה תצביע בעד התקציב, ניסה השואל התם לסכם את הדיון. לא ולא, הבהיר קרא. עניינית וממלכתית, אבל לא אצביע בעד תקציב של מי שביצע את ההתנתקות. מבולבלים כבר אמרנו?
משתגעים מאהבה
אברהם פורז, שותפו להנהגת שינוי של טומי לפיד, הוא איש מפוכח עד מאוד. כל כך מפוכח, שכמעט התאהב ברעיון לחזור ולשבת בממשלה של שרון. "אם שרון רוצה להכניס אותנו לממשלה", הוא אומר, "אם הוא מציע לנו חברות, נישואים – איך אנחנו יכולים לסרב? אנחנו הרי משתגעים מאהבה. אנחנו לא יכולים לומר לו לא, אם הוא מתכוון לתת לנו את מה שאנחנו רוצים. אפשר להשפיע מבפנים הרבה יותר מאשר מבחוץ".
אריק שרון הצליח אתמול לעשות לשינוי את מה שהוא עשה למפלגת העבודה במשך שנתיים: ברגע אחד, כשאנשי שינוי חשבו שהם הולכים להיות אופוזיציה ולהתנהג כמו אופוזיציה, הוא משך להם את השטיח מתחת לרגליים, ובעודם שוכבים על אפם, שם מולם צלחת מלאה כל טוב, אבל עטופה בניילון. קחו, אמר להם שרון ונפנף מול לפיד המסוחרר בברית הזוגיות ובחוק טל. קחו ותתכבדו.
לפיד יצא משרון מבולבל לגמרי. הוא נכנס ראש אופוזיציה ויצא כמעט שר בפוטנציה. אחר כך, כשסיפר לפורז מה היה בפגישה, גם הוא התבלבל. אבל פורז מבין את תפקידו במשחק הפוליטי, למרות הפיתוי הגדול לשוב לממשלה. "אם אתה שואל אותי", הוא אומר, "הסיכוי להיכנס לממשלה הוא קטן מחמישים אחוז. שרון משתמש בנו למשא ומתן, כדי להוריד את המחיר של המפלגות האחרות".
מבחינה פוליטית, פורז מאמין שלשינוי עדיף ששרון "ימכור את המדינה לחרדים". כך, הוא סבור, בשנה הבאה יהיה יותר קל לבוא לציבור ולאיים שוב בסחיטה החרדית. אבל גם פורז יודע ששם המשחק עכשיו הוא חברתי. בפוליטיקה הישראלית מי שרוצה לעשות משהו, מי שרוצה להרוויח נקודות, חייב להיות חברתי. מפלגת העבודה וש"ס נלחמים את מלחמת החברתיות, גם בליכוד קוראים להתנער מהכלכלה ה"ביביסטית", אבל ראש הממשלה לא מתכוון להיות פרייאר. פרס וישי יבקשו מאה? הוא ייתן מאתיים. בדיוק כמו שעשה עם תקציב הבריאות, שהגדיל אותו במהלך ישיבת הממשלה וחטף לדני נווה את אור הזרקורים. ושמישהו יבוא אחר כך ויגיד שהוא לא חברתי.
כדאי לשים לב...
...בתקופה בה הספרות הפוליטית בישראל רחוקה מלפרוח, יוצא ספר חדש מאת הסופרת נאווה סמל, "אישראל" (הוצאת ידיעות אחרונות), שבודק את הנרטיב הציוני והופך אותו על פיו, ובוחן אם היה ניתן לשנות את ההיסטוריה של העם היהודי. סמל, שהתאהבה בסיפורו של מרדכי נח, דיפלומט, מדינאי, מחזאי ועיתונאי יהודי אמריקני שרכש אי ליד מפלי הניאגרה והקים עליו את מדינת היהודים אררט, מבטלת מן ההיסטוריה היהודית המודרנית את השואה, את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואת השפה העברית.
"ביטלתי את שלושת המרכיבים האלה, כדי לגלות את הזהות שלנו", אומרת סמל. "יש סכנות גדולות כשאנחנו מבודדים כעם במקום אחד". אז למה הניסיון של מרדכי נח לא הצליח? "כי הוא הקדים את זמנו", אומרת סמל. "נח אמר שהניסיון שלו לא הצליח כי את עם ישראל אפשר להביא רק לארצו. אולי זו התשובה שלנו".
לפנייה לכתב/ת 
המורדים. מתפרקים?
צילום: גיל יוחנן
נתניהו. המורדים לא סופרים
צילום: איי אף פי
רצון. תומך במינוי אולמרט
צילום: עטא עוויסאת
קרא. יצביע בממלכתיות, אך נגד המגרשים
צילום: ירון ברנר
שרון ולפיד. בואו לממשלה
צילום: איי פי
פורז. עדיף ששרון ימכור את המדינה לחרדים
צילום: טל כהן
מומלצים
