ההרס בקשמיר: אין מי שיקבור את הגופות

שלושה ימים אחרי רעידת האדמה הקשה שפגעה בקשמיר, החיים כאן עדיין מפוזרים כמו הריסות הבתים.

רבים מתושבי העיירה אוּרי, שקרובה מאוד לגבול עם החלק הפקיסטני של קשמיר, נותרו ללא קורת גג. אין להם גם מזון, מים נקיים ותרופות, והם חוששים לחזור לבתים הבודדים שנותרו עומדים על תילם. הם מעדיפים לבלות את הלילות המקפיאים תחת כיפת השמיים.

בלית ברירה, בתי הקברות הפכו למעונם החדש של התושבים. הם שוהים שם רוב שעות היום חשופים לרוחות ולקור ללא מחסה. הממשל טרם הצליח להביא לכאן אוהלים. הנשים ישנות מכורבלות עם הילדים והגברים נשארים ערים כל הלילה, מנסים לשמור על המדורות דולקות.

"הבן שלי סובל מחום גבוה. הוא בהלם ומזה יומיים אנחנו ישנים בחוץ. זה לא משפר את המצב שלו. אנו צריכים אוהלים ואוכל", זעקו האמהות. הסבל רק גבר כשהשמועה לפיה רעידת אדמה תתרחש בקרוב פשטה בקרב התושבים. הפניקה ניכרה על פניהם.

עוד על האסון באסיה:

• הרעש בדרום אסיה: "דור שלם נמחק"
• 2.5 מיליון פקיסטנים נותרו בלי בית
• קשמיר: צעקות הילדים גוועו, ההורים בוכים
• בת ה-6 מצאה בבית רק גופות
  

קשה לתאר את המראות בעיר ובכפרים הסובבים אותה. עיי חורבות מפוזרים כעת על כתפי ההרים, במקום בו שכנו עד לאחרונה בתים. ברבים מהבתים נותרו רק הגגות. תלויים להם על בלימה. מתחת להריסות קבורים הדיירים. במקרים רבים משפחות שלימות נמחו מעל פני האדמה.

הילדים פצועים. האבות מנסים לנחם (צילום: AP)

הנתונים הרשמיים מדברים על לפחות 500 איש שנהרגו באזור זה בלבד. המוות נמצא כאן בכל מקום; התושבים נושאים את מתיהם על גבי לוחות עץ שהם מוצאים בין ההריסות. כשהם מניחים את הגופות על הארץ, אין במה לכסות אותן. אין כמובן גם מספיק קרובים חיים כדי לקבור אותן.

בכפר ברמולה מנסים למצוא ניצולים. בכל פעם שהמחלצים מצליחים להוציא גופה או פצוע מבין ההריסות, הקריאות של הקהל מנסרות את דממת המוות שאופפת את האוויר. על אלה שניצלו ניכרים הסימנים. תחבושות ספוגות בדם, צלקות חשופות וגפיים שבורות. הילדים פצועים, האמהות מתייפחות והאבות מנסים לנחם.

אך כאשר זפוּרה בגום בת ה-20 מהכפר ג'בלה, מולידה בן זכר תחת השמיים הבהירים של אורי, זהו אולי הסימן הטוב ביותר מאלוהים שאומר: "החיים נמשכים". האם והרך הנולד בריאים אך ימשיכו לבלות את הימים הקרובים תחת כיפת השמיים בקור המקפיא של מרגלות ההימלאיה. "זוהי דרכו של אללה להרוס וליצור חיים", אמר אביו של התינוק, שאביר אחמד.

והיו עוד נסים. בכפר ההודי נבפודה, ממש סמוך לקו השליטה שבין שני חלקי החבל, ניצלו חייהם של יותר מ-200 תלמידים. גורלם שפר עליהם, שלא כמו חבריהם מעבר לגבול בראוואלקור, שם נספו 400 תלמידים כשבית הספר קרס על יושביו. "היינו רוצים ללכת ולסייע לאחינו בצד השני, אבל לצערנו, זהו גבול מעשה ידי אדם והוא עוצר אותנו", אמר איסרר חאן, קשמירי ממוצא הודי.

נותרו רק עיי חורבות. הנזקים בקשמיר (צילום: AP)

כפרים רבים נותרו עדיין מנותקים כי דרכי הגישה אליהם חסומות וכוחות החילוץ לא יכולים לעבור. "איבדתי את כל משפחתי. הילדים שלי ואשתי נהרגו. כמעט הצלחתי להוציא את אבי מבין ההריסות אך הוא החליק חזרה פנימה", סיפר אחד התושבים, פקרודין. 

לפחות 15 ילדים מתו בכפר מושראן. כולם היו במיטותיהם והוריהם היו מחוץ לבית. פטמה איבדה את ארבעת ילדיה, בני 3 עד 7. היא בהלם מוחלט ואפילו ניסתה לשם קץ לחייה כשהטיחה את ראשה באבן.

רחילה (65) מתאבלת על מות בנה, אשתו ושלושת ילדיהם. היא חופרת במה שהיה ביתה בניסיון למצוא ניצולים. היא בעצמה סובלת מצלע שבורה אולם סרבה להתפנות במסוק של חיל האוויר ההודי לבית החולים בסרינגר. "אני רוצה לקבור את נכדי. זה היה תורי למות. למה אללה לקח אותם ממני", היא אומרת בבכי.

המוות אורב. ילד פצוע בקשמיר (צילום: AP)

למרות האסון הנורא, קשמירים רבים שומרים על מצוות הרמדאן וממשיכים לצום, למרות שלמעשה מזה יומיים לא באו מזון ומים לפיהם. "אללה, תן לנו כוח להתמודד עם המצב הזה", הם ממלמלים.

המציאות נמשכת גם באופנים אחרים. שגרת המוות של קשמיר נותרה כשהייתה. אפילו מימדי האסון העצומים לא עצרו את חברי המחתרת המוסלמית שרצחו בלילה הקודם עשרה הינדים תושבי החבל.

גורמים במשטרת אזור ראג'וּרי סיפרו כי החמושים, אנשי "חיזב אל-מוּג'הדין", פרצו לביתו של מוּנישי ראם באישון לילה. לאחר שבזזו ממזונו ואכלו לשובעה, הם שיספו את גרונותיהם של ראם, שני בניו, אחיו ואחיינו. כל החמישה מתו במקום. לאחר מכן פרצו חברי אותה קבוצה לביתו של קרטר סינג, הנמצא בכפר הקטן מורה-גאבר, ורצחו אותו ואת ארבעת בניו.

החיים תמיד היו אכזריים לתושבי מחוז טאנגדהר. תחילה היו אלה פגזים שנחתו מצידו השני של הגבול עד שכעבור שנתיים הוכרזה הפסקת אש בין הודו לפקיסטן. בשבת הקיש המוות בדלת בדמותה של רעידת האדמה.