שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סוגרת מעגל
    אחרי שביקרה בו כשחקנית, במאית ושופטת, השנה נבחרה דניאלה מיכאלי לנהל אמנותית את פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, שנפתח השבוע

     

     

    אם יש אמת באמירה כי השוליים מגדירים את המרכז, הרי שבמשך 25 שנותיו של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר הוכיחה אמת זו את עצמה פעם אחרי פעם. זירת העשייה של תיאטרון הפרינג' הישראלי הפכה לאורך השנים, לא מעט בזכות הדי פסטיבל עכו, לרחבת היקף, מרובת גוונים ועשירה ביוצרים וביצירות. בתוך נופה הקסום של העיר העתיקה, בתוך אולמות האבירים, הקריפטה ושאר החללים ההיסטוריים, צומחים מדי שנה חזיונות תיאטרליים מעוררי דמיון.

     

    עם השאלה מהו תיאטרון אחר נדרשו להתמודד לאורך 25 שנות הפסטיבל יוצרים, מעצבים, שחקנים ומנהלים אמנותיים רבים (עודד קוטלר, ערן בניאל, שמואל הספרי, יעקב אגמון, דודי העיין, איציק ויינגרטן, רוני ניניו ועתי ציטרון). השנה נדרשה להתמודד עם האתגר השחקנית, הכוריאוגרפית והבימאית, דניאלה מיכאלי, המכהנת לראשונה בתפקיד המנהלת האמנותית.

     

    "עברתי בעכו את כל התחנות האפשריות", אומרת מיכאלי, "הפעם הראשונה שהופעתי בעכו כשחקנית היתה בהצגת היחיד 'ססיליה, קריסטינה וקורנליה' שהעליתי לפני 20 שנה. בהצגה הזו גיבשתי בפעם הראשונה את כל הפרקים שהרכיבו את החיים שלי – מוזיקה, מחול, תיאטרון ואהבת השירה - לכלל אמירה אחת. מאוחר יותר ביימתי בעכו את 'כשהאניה שוקעת', הפקה של ניסן נתיב ואחר כך את 'הגלגול', אופרה מקורית שכתב רון וידברג. חזרתי לשחק בעכו עם 'מחכות לגודו' ובשנת 2000 הייתי חברה בוועדה האמנותית של הפסטיבל ושנה מאוחר יותר שופטת בתחרות. הפרספקטיבה מרגשת אותי גם ברמת השינויים שראיתי בפסטיבל לאורך השנים וגם ברמת השינויים שאני עברתי כיוצרת ומבצעת. עכו מרגישה לי כבית, כי בשבילי זה המקום לבדוק את עצמך, להפגיש שפות ולברר דרכים. אני חושבת שזה גם מה שעמד בבסיס הבחירה שלי ושל הוועדה האמנותית השנה. מתוך מאות ההצעות שקיבלנו חיפשנו את אותם קולות אותנטיים שאצלם אנחנו מזהים שפה ייחודית בין אם פיזית, מילולית, ויזואלית או אחרת".

     

    לצד בניית תוכנייה מאוזנת ועשירה, מיכאלי רואה בניהול האמנותי של פסטיבל עכו גם תפקיד קריטי בטיפוח היצירה והיוצרים של מחר. "עכו מתפקד במידה רבה כבמה שמאפשרת את פריחת הדבר הבא והנכחתו. ברור שאני רוצה לגלות ולטפח יוצרים ויצירות, זה נובע מעצם ההגדרה של תיאטרון אחר. לאורך כל הדרך אני דנה ביני לביני בשאלה מה זה תיאטרון אחר ומתעקשת על השארת הגבולות שלו פתוחים", היא אומרת.

     

    "אחר", בעיניה אינו ביזארי, ניסיוני או ראשוני בכוח, אלא האותנטי, שאותו חשוב לה לשמר. "מה שמניע אותי הוא הדיאלוג עם יוצרים צעירים שעושים את צעדיהם הראשונים או יוצרים ותיקים שמרשים לעצמם בעכו להתנסות בדברים חדשים עבורם. הליווי הזה, אגב, הוא מה שמייחד את עכו על פני פסטיבל אדינבורו. עכו מציע מצד אחד תנאים נזיריים מבחינה הפקתית וכספית, אבל מהצד השני הוא מעניק בית תומך ומאתגר בזכות הדיאלוג הזה".

     

    פוליטיקה בין השורות

     

    אז מה בער השנה ליוצרי הפרינג' הישראליים לומר? קשה לאגד את הקולות לאמירה אחת בולטת. הפסטיבל, שבשנים מסוימות נחשב לפוליטי מאוד ולאכסנייה שהפקותיה עסקו בעיקר בשאלות שמעסיקות את החברה הישראלית, קיבל השנה מימד אישי.

     

    "אני חושבת שהיוצרים היום מחפשים לבנות עולם ייחודי להם ובעיני התוצאה פוליטית, אבל לא במובן הישיר", אומרת מיכאלי ומזכירה מספר הפקות בהן "בלונדינית עד כאב" של רוני קידר שיצרה לדבריה עולם של קומדיה שחורה שטובעת בציוניות נטולת חמלה. "זו הצגה שלא מתעסקת בפוליטיקה אבל מעוררת חשבון נפש ואת השאלה מה גורם ליוצר צעיר לשרטט עולם שכזה. גם 'אווירה' של דני וסרמן פוליטית בעקיפין. ההצגה בודקת את נושא תוכניות הריאליטי ומציגה אותן כקרב גלדיאטורי, גם 'סטירה' ו'פצע של כרישים' שכתב יעקב איילי זה על החיים שלנו פה. אני אוהבת את הריחוק הזה שמעבד את החומרים שמהם מורכבים החיים שלנו באופן אמנותי. מגרה אותי החיפוש אחר זיכוך השפה ופחות מעניין אותי לחפש מתוך נושא".

     

    הצלחתו של פסטיבל עכו נמדדת בעיני רבים באורך חייהן של ההפקות לאחר תום הפסטיבל, אך בעינ מיכאלי, זו בהחלט לא המטרה העיקרית. "זו קודם כל במה שמאפשרת חופש אמנותי ליוצרים וליצירה. מעבר לזה, יש לה תפקיד חשוב בפתיחת עיני הקהל לאמנות מעניינת ששואלת את עצמה שאלות ומעלה שאלות. יש לפסטיבל תפקיד גם כלפי הסביבה שבה הוא פועל, כלומר תושבי עכו, וזו הסיבה ששמנו דגש מרכזי על אירועי חוצות עשירים מאוד. אני לא רואה את ההשתתפות בפסטיבל עכו כמקפצה למשהו שאולי יהיה אחר כך. הקסם שלו הוא כמו זה של פרפר נדיר שפורח לכמה שעות בלבד ולמען זה יוצרים. עודדתי מאוד את היוצרים להתייחס כמה שאפשר לחללים המאוד מיוחדים של עכו ואני מאוד מקווה שיום אחד ההצעה שלי לקיים מיני פסטיבל שיכיל מקבץ של הצגות התחרות במהלך סופי שבוע מפוזרים לאורך השנה יקרום עור וגידים. מישהו חייב להרים את הכפפה הזו ואני משוכנעת שזה יכול להיות גם כלכלי ומעבר לכך אירועים מסוג זה יאפשרו לקסם הזה המשכיות".

     

    "עכו זה חמצן לנשימה"

     

    חשיבותו של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר ותרומתו לעולם התיאטרון הישראלי מהותיים בעיניה של מיכאלי. "זה חמצן שממנו שואבים כוחות בהשראה, ברעיונות, ביוצרים ובשחקנים חדשים. בעכו נושמים אחרת, הראש פועל בו בצורה שונה. זה לא פסטיבל אנטי ממסדי אלא פסטיבל שחייב להתקיים לצד הממסד. פה לא עושים חשבון לרייטינג, לקהל יעד או לכל אלמנט זר אחר. הנאמנות היא למימוש היצירה במיטבה", היא אומרת, "מדי שנה יוצאים לשוק עשרות שחקנים מבתי ספר למשחק. לא כולם יגיעו לתיאטרון הרפרטואר.

    רבים משתלבים במרכז הפרינג' ובתמונע שתרומתם עצומה. פרץ היצירה בארץ בכל תחומי האמנות בלתי רגיל ואנשים מחפשים מקום לעשייה. עכו מציעה קרקע פוריה. אף אחד לא בא לפה בגלל הכסף אלא מתוך אהבת הדבר נטו".

     

    מיכאלי היא האשה הראשונה שמונתה לנהל אמנותית את הפסטיבל. למרות שהקביעה הזו מעוררת בה תחושת אי נוחות, היא מודה שככל הנראה ההגדרה הג'נדרית אכן משפיעה. "אני לא מחלקת את עולם היצירה לנשי או גברי אלא לבעל ערך מוסף או סתמי ויחד עם זה אני משערת שיש אפקט מסוים להיותי אשה. אני לא יודעת אם גבר היה בוחר את כרזת הפסטיבל שבחרתי ואני משערת שיש מי שיאמרו שהיחס שלי להפקות מאוד אמהי, מה שנחשב לתכונה נשית. התוצאות יעידו אם יש בדבר השפעה על אופי הפסטיבל".

     

    המינוי שקיבלת לשלוש שנים מספיק כדי להשפיע בפסטיבל בסדר גודל שכזה?

     

    "כשרציתי לפרוש מניהולו האמנותי של פרויקט 'הרמת מסך' אמר לי יעקב אגמון שפסטיבל מנהלים שלוש שנים. השנה הראשונה נועדה להתנסות ולעשות בה את כל הטעויות האפשריות. השנה השנייה נועדה בכדי להבין מה עשית וללכת קדימה. השנה השלישית מיועדת לאפשר לאחרים להבין מה רצית לעשות. יכול להיות שאני אצטער על האמירה הזו, אבל בגדול אני חושבת שמנהל אמנותי לא צריך להישאר יותר מדי זמן במקום אחד. ניהול תקין דורש תחלופה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים