מסע לתודעת הטבע
"יש הסוברים שהגבול המפותל בין המציאות בפועל למחשבה על המציאות משקף את ההבדל בין אמנויות למדעים, כאילו הראשונים עוסקים באינטרפרטציות והאחרונים בעובדות. זו סברה שגויה". פרק ראשון מספרו החדש של צבי ינאי, "מסע לתודעת הטבע"
בספרו של איטאלו קאלווינו, הערים הסמויות מעין, חוקר הח'אן הגדול את מרקו פולו על מסעותיו המופלאים בערי ממלכתו. האם ביקוריו בהן התקיימו באמת או רק במחשבתו? קובלאי ח'אן לא חושד שפולו בודה דברים מלבו, אבל אין הוא יכול שלא לתהות על הקשר המורכב בין המציאות לבין המחשבה על המציאות. ארבעת שעריו של מסע לתודעת הטבע סוקרים היבטים שונים של קשר זה בארבעה תחומים: קוסמולוגיה, פיזיקת הקוואנטים, תפישת המציאות והאבולוציה.
יש הסוברים שהגבול המפותל בין המציאות בפועל למחשבה על המציאות משקף את ההבדל בין אמנויות למדעים, כאילו הראשונים עוסקים באינטרפרטציות והאחרונים בעובדות. זו סברה שגויה. תופעות ואירועים בטבע מוכרים כעובדות בזכות האינטרפרטציה שאנו נותנים להם במסגרת תאוריה מסוימת. לפיכך, חקר העולם הוא מסע פנימי לא פחות מאשר מסע חיצוני.
המחשה למסע פנימי כזה קשורה בישויות "האפלות" ביקום. כבר בשנות השלושים של המאה הקודמת עלתה השערה בדבר הימצאותו של חומר סמוי ביקום, שקוף לטלסקופים, המונע בכוח הכבידה שלו את קריעת הכוכבים מהגלקסיות. כל הניסיונות לאתרו לא צלחו, אולי משום שלא היטבנו לצפות ואולי משום שהתאוריה שגויה ואין כלל חומר אפל, כי מלכתחילה הוא לא היה אלא פרי דמיוננו, יציר חופשי של התודעה. כך גם האנרגיה האפלה. אם הפירוש שניתן לחיוורונם של כוכבי סופרנובה מסוג מסוים נכון, היקום מצוי בהתפשטות מואצת, הגוברת ככל שהמרחב מתרחב. אבל אם בעתיד יוצע הסבר חלופי, תושלך האנרגיה האפלה לפח ההיסטוריה.
שפות זרות ומנוכרות זו לזו
שתי התורות הפיזיקליות הגדולות של המאה העשרים – תורת היחסות הכללית ותורת הקוואנטים, שבהן עוסקים שני השערים הראשונים של הספר – מדברות בשפות זרות ומנוכרות זו לזו: הראשונה בשפה גאומטרית של עיקום המרחב וגלי כבידה, השנייה בשפה של חלקיקים ושדות כבידה. אבל כל המאמצים לגלות גלי כבידה וחלקיקי כבידה נכשלו. אמנם הם מעוגנים היטב בתאוריה – אבל כרעיונות היפותטיים, כיצירים חופשיים של הרוח.
תורת הקוואנטים עמדה בהצלחה במספר גדול יותר של מבחני אימות מכל תאוריה פיזיקלית אחרת; ניבוייה אוששו באינספור ניסויים ובמגוון עצום של טכנולוגיות. למרות זאת נותרו עיקריה מוזרים וסתומים כפי שהיו בעת לידתה לפני שמונים שנה. קביעתה המרכזית שאין מציאות ניטרלית, אובייקטיבית וקיימת מכוח עצמה, זעזעה את אינשטיין. הוא קם נגד התפישה שהמציאות היא מה שהמכשירים שלנו מודדים, ושהיא משתנה בהתאם למכשיר שאנו בוחרים להשתמש בו.
לא בכדי טען הפיזיקאי סידני קולמן שפיזיקת הקוואנטים היא הדבר המוזר ביותר שהגה המוח האנושי מעולם. אבל אפשר שהתפקיד הקריטי שמייחסת תורה זו להכרתנו בעיצובה של המציאות ובמימושה נובע מערבוב גורמים אפיסטמולוגיים ואונטולוגיים, ערבוב שמקורו ברצוננו למדוד אירועים ולהריץ תהליכים שפיתחנו כדי לאשר חוקים או תאוריות שהגינו. רצון זה לא קיים בטבע, הוא הוכנס אליו על ידינו. שכן תאוריות מדעיות הן מודלים של המציאות ולא המציאות עצמה. המדע לא בא לקבוע מהו הטבע, אלא מה אנו חושבים עליו.
פעולת השעון אינה מסבירה את מושג הזמן
מסע תודעתי זה אינו מוגבל לפיזיקה. תרבית תאים חדלה להתחלק כאשר שורת התאים החיצונית נוגעת בדפנות הפנימיים של הצלוחית, והשאלה היא מה עוצר את התחלקות התאים החיצוניים של האצבע בעת התפתחותה בעובר. שורת התאים הקדמית לא יוצרת מגע עם רקמה אחרת ולא נתקלת במכשול פיזי כלשהו. כיצד, אם כן, יודעים תאי האצבע מתי להפסיק להתחלק? איך הם יודעים שעליהם ליצור מבנה כיפתי מוארך ולא אצבע מרובעת, מפוצלת או משולשת? אנו מתחילים להבין את תהליך בנייתם של אברי הגוף ואת הגורמים הגנטיים העומדים מאחוריו, אבל התהליך אינו מסביר את התוכנית, כשם שפעולת הצירים והגלגלים בשעון לא מסבירה את הזמן.
הזמן הוא תוצר של תודעתנו, פרי הקשר המורכב בין המציאות לבין המחשבה על המציאות. השאלה היא אם אברי גופנו זקוקים בכלל לתוכנית מיתאר כדי להתפתח למבניהם השונים, או שמא הצורך בקיום התוכנית מצוי רק בתודעתנו, בחתירתה להסביר יחסי גומלין חסרי תכנון ומחשבה בין מוטציות אקראיות לברירה הטבעית.
שאלה זו מובילה אותנו למסתורין הגדול: חידת השכל הקולקטיבי של אוכלוסיית תאי המוח. אין אנו יודעים כיצד צביר של עשרות מיליארדי תאים במוחנו מוציא מתוכו יכולות של חשיבה והבנה, למרות שכל נירון בצביר הוא טיפש גמור. איך פעילות כימו-חשמלית בסיסית מולידה בנו תחושות, רציות, רגשות, מחשבות, תובנות, אהבות ושנאות. את הקשר הגורדי הזה, בין המציאות הפיזית של הנירונים והתהליכים הכימו-חשמליים המתקיימים בו, לבין הרציות והמחשבות של המציאות הפסיכית, לא הצלחנו לפתור עד כה.
ייתכן גם שמסע זה בנבכי תודעתנו, הנסקר על קצה המזלג בשער השלישי של הספר, הוא חסר סיכוי, כי התודעה נתבעת לעשות משהו שרק היא יכולה לעשותו: לחקור את עצמה. היא נדרשת להבדיל בין המציאות שהיא חוקרת לבין תמונת המראה שלה, להבחין בין הרצוי לה למצוי, בין הראשוני למשני, בין העובדות לאינטרפרטציות שלהן. בהיעדר נקודת תצפית חיצונית, האם תוכל לעמוד במשימה זו?
על מורכבותה של המשימה אפשר לעמוד ממערכת היחסים בין המוח לחושים בתפישת המציאות. האבולוציה פיתחה אסטרטגיה שאפשר לנסחה כך: עובדה איננה עובדה עד שהמוח מאשר שהיא עובדה. לשון אחר: תמונת המציאות נוצרת במוח, לא בחושים. איננו רואים את העולם במישרין כפי שהוא נקלט בחושים, אלא את העיבוד שעבר המידע החושי במוח. להגמוניה של המוח על פני החושים יש מחיר, כי ככל שהמוח בטוח יותר בידיעת המציאות אנו נוטים ליפול למלכודות של אשליות חושים, של שיפוטים לא רציונליים ושל אינטואיציות שגויות.
יחסי הגומלין בין המוח לחושים מקבילים במידה רבה לזיקת הגומלין בין שני חצאי המוח. ההמיספרה השמאלית היא אנליטית, ומעל לכל לשונית. בחתירתה למצוא פשר ומובן לרצף המידע המגיע אליה היא תרה אחרי רמזים של סדר והיגיון ברצף הזה, כדי לתייג ולקטלג אותו בתבניות סדורות, שקיומן הוא תנאי מוקדם לתכנון בכלל ולהתוויית תוכנית פעולה בפרט. לשם כך היא מייצרת תאוריות, ולעתים אף בודה הסברים כדי לפרש אירועים סתומים לה הנקלטים בחושינו או הנוצרים במחשבותינו וברגשותינו.
ההמיספרה הימנית אילמת, אך עניינית ואמינה. בגישתה הפרגמטית היא מוודאה שהתאוריות והפרשנויות של ההמיספרה השמאלית מעוגנות במציאות. אבל במקרי שבץ מסוימים בהמיספרה הימנית, הגורמים לשיתוק בפלג הגוף השמאלי, המרכז הפרגמטי מושבת ועקב כך חדל לדווח להמיספרה השמאלית על מצב הגוף. התוצאה: מכונן התאוריות בהמיספרה השמאלית ממשיך לפעול כאילו הכל תקין, תוך הכחשת השיתוק שאחז באבר הדומם.
זיקת גומלין זו בין שתי ההמיספרות מזכירה את היחסים הלעומתיים השוררים בין תאוריות מדעיות מבוססות לממצאים חדשים המאיימים לסתור אותן. השערות חדשות על העולם מנסות להפריך מודלים תאורטיים קיימים, אך ככל שגובר לחץ הממצאים החדשים על מודלים אלה מגיבים חסידיהם בסדרה של תיקונים אד-הוק, המאריכים את חייהם ומגינים על תקפותם. יחס מורכב זה בין תאוריות לעובדות מציג שאלה לא פשוטה: אם העובדות, הממצאים והנתונים מקבלים משמעות רק דרך תאוריות, ואם כל תאוריה נתונה היא אך אחת האינטרפרטציות האפשריות של העובדות הידועות לנו, איך נדע אם הפשר שבחרנו נכון? התשובה היא שאיננו יודעים. כל שאנו יכולים לדעת הוא שלעולם יתקיים פער בין כל היש בעולם לבין כל הידע שלנו על היש הזה, שכן תמיד ייתכן פשר אחר או תאוריה מקיפה וכללית יותר, שתסביר לא רק את התופעות המוכרות, כי אם גם את התופעות החדשות, ואולי גם את התופעות העתידות להתגלות.
פשר חדש
פשר חדש כזה מתגבש עתה בביולוגיה, שבה עוסק השער הרביעי בספר. מיפוי הגנום האנושי, שרבים ראו בו את השלב האחרון לפני הפענוח הסופי של ספר החיים, מתברר כשלב אחד מני רבים. מורכבות זו מציתה מחדש את המחלוקת בסוגיית הדטרמיניזם הביולוגי – אותה גישה רדוקציוניסטית הרואה בגנים את חזות הכל. אלא שעיתוי הפעלתם של הגנים בגופנו לא רשום בגנים, כך גם לא ההשראה המופעלת עליהם, לא כל שכן התקשורת הבין-תאית והשפעת הסביבה הקרובה והרחוקה על תפקודם. למנגנונים אלה יש השלכות מרחיקות לכת על נכונותנו לעשות מניפולציות גנטיות בבני אדם על סמך ידיעה ודאית כביכול של תפקודי הגנים.
המדע עשה כברת דרך ארוכה במאה השנים האחרונות, אבל גם היום אנו יודעים רק מה שהתאוריות מאפשרות לנו לדעת. התאוריות השתנו, ואיתן גם הידע שלנו. האם אנו קרובים היום יותר לידיעה סופית של הדברים? בנושאים רבים כן, בנושאים רבים לא. אם חשיבתנו ממשיכה לייצר – לא פחות מאשר לחשוף – עומק ומורכבות בטבע, אזי תמונת העולם המשתנה והולכת לנגד עינינו היא פיקטיבית בחלקה, אם לא ברובה.
יתרה מזאת, אם עד זה לא כבר סברנו שלעולם יתקיים פער בין היש לבין הידע המדעי עליו, מאחר שהיש גדול תמיד מיכולתנו לדעתו, עתה נדמה שהידע סוגר במהירות על הפער בינו לבין היש; כי רעיונות חדשים, הנולדים חדשות לבקרים, מייצרים ללא הרף השערות חדשות על מציאויות אמיתיות ופיקטיביות כאחת. אין להוציא מכלל אפשרות שהעולם נעשה מורכב יותר מפני שחשיבתנו עליו נעשתה מורכבת יותר.
מחשבתנו על הטבע היא ניסיון מתגלגל להתחקות אחרי עקבות של חוק וסדר. ניסיון זה מבטא צורך תבוני עמוק להבין את המציאות, לכן אל לנו להיות מופתעים מגילוי סדר וסיבתיות בטבע, שהרי מלכתחילה יצאנו לחפש רק אותם. מצבנו דומה לזה של תושבי הארץ השטוחה, פרי דמיונו של אדווין אבוט, המסוגלים לראות רק שני ממדים. אין בעולמם שמש וירח, הרים ועמקים, כי כדי לראותם דרושה תפישה תלת-ממדית.
גם התאוריות שלנו נבנות בגבולות שכלנו, אבל בין הטבע לבין מה שאנו חושבים עליו צץ מעת לעת יציר חופשי של הרוח, המסוגל לחרוג ממגבלות השכל. יציר כזה כמוהו כמוטציה בגנים. הוא מסוגל לחולל מפנה בלתי צפוי בתבניות הסדורות של החשיבה, כפי שמוטציה בגנום של זוחל קדום פתחה לציפורים את הדרך לממד האווירי. יצירים חופשיים כאלה לא רק מבטיחים את אינסופיותו של הגילוי המדעי – הם גם תכליתו האמיתית של מה שאפשר לכנותו מסע לתודעת הטבע.
"מסע לתודעת הטבע", צבי ינאי. הוצאת עם עובד.
