סבא זפטה

מונודרמה טובה נוצרת לרוב משילוב נכון בין סיפור אנושי טוב ושחקן כריזמטי. במקרה של הצגת היחיד "לנסקי", בביצועו של השחקן הוותיק יוסי גרבר, שני המרכיבים הללו קיימים, אך עדיין ההצגה אינה מצליחה להפוך לחוויה תיאטרלית סוחפת. האשמה טמונה ככל הנראה במחזה, שכתבו ריצ'רד קרוולין וג'ו בולוניה האמריקאים, ועיבד לעברית יואל זילברג (שגם ביים).

הטקסט אינו מצליח לתרגם את הסיפור העסיסי על מנהיג הפשע המאורגן היהודי ממיאמי, שביקש בערוב ימיו להשתקע בארץ בזכות חוק השבות, לדרמה של ממש. יש כאן יותר מדי קטעים הגיגיים על ילדותו ומעלליו בצעירותו, ופחות מדי התמקדות במאבק המשפטי המתרחש בהווה. אולי הסיבה לכך היא שלא ברור במציאות הבדיונית של המחזה מי הוא אותו קהל דמיוני, שבפניו שוטח לנסקי את סיפורו. כך הופך סיפורו לשיחת סלון נעימה וחביבה עם סבא יהודי זקן, שבמקרה היה פעם גם מאפיונר מפחיד. קשה למצוא פה את חשבון הנפש של לנסקי עם עצמו, ולא את חשבון הנפש כנגד המדינה היהודית שלה תרם בצעירותו, על-פי עדותו, ואשר בגדה בו בעת צרה.

יוסי גרבר הוא שחקן נפלא, שנעים לבלות אתו ערב בתור מן סבא זפטה חביב שכזה, והוא בהחלט יוצר קשר חם ובלתי אמצעי עם הקהל. אפילו כשיש תקלה קטנה עם הסאונד הוא יודע להשתמש בזה כדי לחזק את הקשר הזה. בהתחשב בעובדה שצפיתי בהצגה רק כמה ימים אחרי שעבר ניתוח, הרי שהופעתו הרהוטה והזורמת היא הוכחה לחיוניותו הבימתית המרשימה וקסמו הבלתי נדלה. אך, בסופו של דבר, עדיף היה למנהלי הקאמרי לו העמידו לרשותו מחזה קצת יותר בשל, כדי שיוכל לנעוץ שיניו לא רק בדמות צבעונית אלא גם בדרמה אמיתית.