הוא לא אחי, הוא כבד

קצת לפני שביל החצץ אני מאט את הצעדים ומנסה להסדיר את הנשימה. משימה לא פשוטה, אבל אני מוצא בה עונש ראוי על ההחלטה המטופשת לצאת לריצת בוקר בערפל הסקוטי המטפטף שמסביב. "לנשום עמוק, להוציא", אני פוקד על עצמי בלי קול. ככה זה. יש פעולות שגם היום נוח לי יותר לעשות כמי שכפאו מ"כ טירונים.

אני מביט לאחור: בעמק בוהים בי הפרים הסקוטיים, פרועי שיער וארוכי קרניים. ליד הגבעה חוצה סנאי את דרכי, וביובל שבתווך אני רואה עופר צעיר שירד לשתות מהפלג השוצף. כמה קשה לרוץ על הגבעות האלה במסלול שיש בו הכל חוץ ממישור. כמה קשה לרוץ על הגבעות, כמה קשה לרוץ, כמה קשה. וקשה עוד יותר שלא להיות משורר, הגם עלוב, בסקוטלנד.

אח, סקוטלנד. מקום שבו העיניים מתרחבות מרוב מראות והלב מרוב יופי והכבד מרוב שתייה - ורק הגוף הים תיכוני שלי, למרות הקילוגרמים העודפים שהעמסתי עליו בחוכמה ובמסירות במשך השנים, מתכווץ מהקור ומזכיר לי שבעוד חודשיים ימלאו 18 שנים להיותי בגיר.

לפני שאני תופס את החזה בשתי הידיים ומתמוטט, רגלי נושאות אותי אל הטירה. אני משתמש בכניסה האחורית, זאת שעוברת דרך הבר. כן, יש לנו בר בטירה. אינספור סוגי ויסקי, מתקן שמייצר קרח בלי הפסקה, אח קטנה ונעימה, שולחן סנוקר, עמדת דארטס, שולחן קטן עם לוח שח מעשה אמן, כיסאות בר גבוהים וריח תמידי של עץ ספוג בעשן ובאלכוהול - ריח שפועל מיד על בלוטות הטעם שלי וגורם לכבד להתחיל לגרגר בחמדנות.

אני לוקח כוסית ריקה מהמדף, מניח בה שלוש קוביות קרח, מרוקן לתוך הכוס כמעט רבע בקבוק של גרנט'ס 12, משקשק פעמיים כדי לחלץ את הכוס מטמפרטורת החדר החמימה, ובולע אותה.

צריבה קלה בלשון, התקוממות קלה בגרון שמדוכאת מיד, התפוצצות של חום בקיבה וצמרמורת שמטלטלת את כל הגוף, מהאצבע הקטנה שנתונה בתוך גרב צמר צבאי אפור ועד לקצה הזיפים בני היומיים. והנה עוד צמרמורת, ועוד אחת - ואחריה צלילות שמקורה יכול להיות רק ויסקי. שום נוזל, שום סם, שום דבר בעולם לא יכול לנסוך בי את הצלילות הגדולה הזאת שמחדדת את המראות מול עיני דווקא כשאדים מכסים את הזגוגיות שבקצה האף. הגוף רותח, מזג האוויר מקפיא והוויסקי מצליל.

זאת כוס הוויסקי הטובה ביותר ששתיתי בימי חיי. זאת האחת והיחידה. הכרתי אותה מיד כשראיתיה, כולה התרגשות של אהבת אמת - וכבר געגוע למה שקרה זה עתה ולא יקרה שוב לעולם. לפחות לא בשעה הקרובה.

ימים ברקיע

נשים לעולם לא יבינו את תשוקותיהם של גברים; כל שנותר להן לעשות הוא לבוז להן או לזרום איתן. למזלו של ד', האישה שאיתו שייכת לסוג הזורם.

ד' הוא גבר שמכלה בשבוע ממוצע שלושה-ארבעה בקבוקים מהנוזל הענברי. לפיכך אין פלא שלכבוד יום הולדתו ה-50 החליט הוויסקי להחזיר לו כגמולו ולעטוף את יום הולדתו באהבה גדולה. וגם אם אשתו ש' לא מסוגלת להבין את חיבתו למשקה, היא בהחלט מבינה שאין דבר שישמח אותו יותר מאשר לזמן אותי ואת ק', הברמן שהפך למנטור עבורנו, לכמעט שבוע של גשם וויסקי בבית גלנליווט - טירת ציד מדהימה, שמחלונותיה נשקפת המזקקה שהעניקה לה את שמה.

ואכן, אין מתנה גדולה מזאת לסיום העשור החמישי לחייך. בעשורים קודמים אתה עוד יכול לפנטז על שינוי גדול בחייך, ואולי אף לחולל אותו; אבל יום הולדת 50, כך נראה לי ממורד 36 שנותי, הוא מועד שבו אתה מוכרח להתפייס לגמרי עם חייך גם אם הם לא בדיוק מה שתכננת. ממילא חיים אחרים כבר לא יהיו לך, אז מוטב שתשלים עם אלה שהצלחת להשיג. אחרת אתה מסתכן בהפיכה לזקן נרגן, משהו שלא נראה לי ש-ד' מתכנן לעשות. במיוחד כשלאיש הזה, שהתברך באישה נאה ובכלים נאים, יש כמה דרכים לגרום לחיים להתחבב עליו ובתוך כך גם עלינו.

אגב, למעשה האצילי שעשתה ש' היה גם היבט פרקטי: בהתחשב בכמות הוויסקי שצריך לשנע מסקוטלנד כדי להרוות את צמאוננו ביום הולדתו העגלגל של ד', מוטב כבר לשנע את שלושת הכבדים המחוררים שלנו דרך היתרו ואברדין ישר אל הטירה המופלאה הזאת. איפה עוד יכול אדם לעמוד בשעה עשר בבוקר ליד החלון שבחדרו, לצפות בקיטור העולה מארובת המזקקה שבנחלתו המושאלת, להיטיב את האחיזה בכוס הוויסקי שבידו, ולחוש כיצד כל מאודו אומר "עוד".

במרחק של כמה-עשרה מייל נהיגה בצד ההפוך של הכביש חיכתה לנו העיירה קרייגלייכי, שם שכדאי לחזור עליו רק אם אתם מכירים אורתודנט טוב. בקצה העיירה, על גדות נהר אחד שדגי סלמון אמורים לשחות בו (הסלמונים היחידים שאנחנו ראינו שחו בחומץ בלסמי), ניצב בית מלון יפהפה שבקומת הכניסה שלו מסעדת יוקרה - ובקומתו הראשונה שוכן גן העדן.

כן כן, חברים. לא גמילות חסדים, לא מעשים טובים, לא צומות ותעניות. רק פנייה זהירה אחת מכביש אי-96, בקטע שבין ארבלור לאלגין, תוביל אתכם במעלה המדרגות לרקיע. בראשן תמצאו בר קטן, ובו 550 - אני חוזר, חמש מאות וחמישים - סוגים שונים של סינגל מאלט, צרורים במדפים שביניהם מתהלכים להם כרובים ומנגנים שרפים.

ד' היה במשך שנים רבות טייס בחיל האוויר; הברמן ק' היה בעברו ימאי שיצא בגפו אל הים כבר בגיל 16; ועבדכם הנאמן, שאולי גם הוא יהיה משהו ביום מן הימים, מנסה לרמוז כי מדובר בחבורת גברים שלא מתרגשת בקלות, לא כל שכן מביעה בקלות את רגשותיה. אבל כאן, במקום הזה, לנוכח בקבוקים כה רבים שהצעירים מביניהם הם בני גילי - לנוכח החזיון הזה נפלה עלינו יראת קודש מהסוג שחש אדם בהיכנסו לבית תפילה.

נרגשים סבבנו שוב ושוב בחדר, מנסים לאתר תווית מוכרת בין המאות שסביבנו, חוזרים על שמות מסובכים, מתפעלים למראהו של בקבוק מיוחד ולבסוף מתיישבים למלאכת הקודש: מעט אדרדור, מנה של מורטלאך, מידה של גלנדרונאך. ומעל כולם הוויסקי האהוב על ק', איש יקר שמאחוריו כבר כמעט ארבעה עשורים של שתייה - בונהאבן, אולי הסינגל-מאלט הטוב בעולם, שלמרבה הצער עוד לא נמצא לו יבואן ישראלי. ואז שתינו, בלי להשתכר, עד שנגמרו לנו המילים.

זהב של שותים

העיר אלגין שבחבל מוראי אינה יוצאת דופן בנוף הסקוטי. כנסייה אחת עם מדרחוב צנוע, כמה חנויות שממהרות להיסגר בחמש וחצי, כמה פאבים המאוכלסים במקומיים חביבים, שמתהדרים בבגדים מזוויעים ובמבטא בלתי אפשרי שהתמכרנו אליו לחלוטין (ואחרי מספיק דרינקים גם התיימרנו לחקותו). בכלל, לא הייתי מציין את אלגין אלמלא רחוב אחד, סאות סטריט שמו, שבבלוק 60-58 מצוי גילוי השכינה השני שלנו במסע הזה. רבותי וידידי, קוראי ורעי, הבה נרים כוס שנייה ונשיל נעלינו מעל רגלינו, כי המקום שבשעריו אנו עומדים לבוא אדמת קודש הוא.

גורדון אנד מקפייל, כך קוראים למקום שאראה לנצח בחלומותי. קומת הכניסה היא לא יותר ממעדנייה - בשרים, גבינות, מה שקוראים אצלנו "דליקסטים" - אבל גרם המדרגות שבה מוליך למעלה, אל הדביר של הספיי-סייד הסקוטי.

יכול להיות שיש סוג של סינגל מאלט שלא מיוצג בחדר הוויסקי של גורדון אנד מקפייל, אבל אנחנו לא הצלחנו לאתר אפילו אחד כזה. הלגבולין, ציפור נדירה לאחרונה, נמצא שם כמו יתר חבריו המעושנים מהאי אילה, הטאליסקר והאובאן והקאול אילה והלפרויג; יש מותגים מוכרים שתמיד נעים לפגוש, מגלנפידיך עד גלנמורנג'י ומקאלן; ויש חומר למתקדמים, כמו המידלטון האירי, אחד הוויסקים היקרים בעולם (ק' הסגיר לנו את שמו של בר אחד בחיפה שמתמחר אותו ב-450 שקלים למידה אחת של משקה). אם כי יש לציין שהבקבוקים היקרים באמת נועדו להרשים את העין יותר מאשר לשמח את הלב והכבד, וכמובן גם להימכר לאספנים שיכולים להרשות לעצמם להיפרד מסכום של כ-4,000 ליש"ט לבקבוק.

אנחנו מצידנו אספנו אל חיקנו לגבולין ובונהאבן וגלנפידיך קוארן ריזרב, ובעזרתם תיחזקנו את שני הבלנדדים שהבאנו לטירה וכבר כמעט נגמרו לנו. בכל זאת, מאז שנחתנו בסקוטלנד כבר עברו כמעט 24 שעות.

בניגוד למה שקרה בקודש הקודשים של גורדון אנד מקפייל, הביקור בהיכל הוויסקי הבא - ויליאם גרנט ובניו, יצרנית גרנט'ס, גלנפידיך ובלוויני - החל באכזבה מסוימת. היתה שם איזה ילדה ג'ינג'ית בשם דבורה שלחצה את ידינו בקרירות והושיבה אותנו לראות סרט על ויליאם גרנט המנוח וצאצאיו (שמנהלים עד היום את העסק ובעיקר מצליחים לא לאבד אותו לטובת אחד מתאגידי הענק ששולטים בשוק האלכוהול העולמי). כמעט בכינו מרוב עלבון: סרט? מה אנחנו, תיירים? הלו ג'ינג'ית, אנחנו שלושה סקוטים שבטעות נולדו בישראל.

אבל ההסתייגות שלנו הלכה והתפוגגה עם כל מילה של המארחת, שפשוט יודעת על מה היא מדברת - ונעלמה לגמרי כשהגיע הזמן לארוחת הצהריים, שהוגשה לנו בחדר האח"מים של ויליאם גרנט. מול אח מרצדת התעופפה לה בינינו הדבורה, מגישה לנו גלנפידיך 18 כדי להרגיע את הקיבה ועוד אחד כדי לפתוח את התאבון ועוד אחד קטן כדי לעשות סלאנג'יבה (הגירסה המקומית ל"לחיים") ועוד חצי מנה לקינוח, עד שהשתכנעה שאנחנו מספיק רעבים לבראנץ'.

כשהוסבר לי שנזכה לבראנץ' ראיתי לנגד עיני כריכונים, אולי כמה מאפים, אבל לשף של גלנפידיך היו תוכניות אחרות. כמו למשל סלמון טרי, שרימפסונים מקולפים בתחמיץ, מנה עיקרית של חזה עוף בציפוי פריך שכלל הרבה שומשום, ירקות מאודים, תפוחי אדמה בתנור ולקינוח פרפה מנגו ופאשן-פרוט. את כל אלה שטפנו פנימה עם כמות לא מבוטלת של שרדונה קליפורני מצוין וקיאנטי מטוסקנה, וקינחנו בעוד דרינק קטן כדי שיהיה לנו כוח לסייר גם בבלוויני.

יסלחו לי מארחי הסקוטים, אבל כל מה שזכור לי מבלוויני הוא שאפשר לערוך שם טעימות עד-לא-ידע בחדר הסבה מעוצב לעילא, במחיר של 20 ליש"ט לאדם. אה, ועוד דבר: במזקקה חי חתול ג'ינג'י שמכל השמות בעולם עונה לשם ג'ינג'ר (באמת באמת ג'ינג'ר!). הוא גר בחדר הזיקוק, נושם את אדי האלכוהול, ישן במגירת שולחן שהוא פותח במו טפריו ולעולם לא יוצא מהחדר. האמת, במקומו גם אני לא הייתי יוצא. אם כי על החלק של להיכנס למגירה אני עדיין צריך לעבוד.

מתברר שהשונרא הגאלי כבר בן 20, צעיר בשנה מהוויסקי המובחר ביותר של המזקקה, תופעת טבע חתולית שנראית כאילו היא מסוגלת להמשיך להתקיים לנצח. בדרך כלל אני לא איש של חתולים, אבל זה זכה להתרפק על אמת ידי לרוב, בעיקר בזכות תכונה מרשימה שלא זיהיתי עד היום אצל שום בעל חיים: הבל פה בניחוח בלוויני 10.

מנוחה נכונה

על פי כללי הטקסט הזה הגענו אל הכוס השלישית שלכם, ומוטב שתהיה כפולה - כי מיד נבקר במקום שרגלו של אדם שאינו דובר גאלית לא דרכה בו מעולם. וכמו רוב ההתפחויות המשמעותיות שאדם עשוי לחוות בימי חלדו, גם זה בא לנו בהפתעה.

מבלוויני חזרנו לגלנפידיך. חשבנו שנעבור דרך חנות המזכרות ונלך, אבל אז עשתה דבורה מעשה שזיכה אותה במעמד של אלילה. ראשית היא הוליכה אותנו לחדר החביות של המזקקה; זה לכשעצמו משמח תמיד, במיוחד כשנותנים לך לנעוץ את החוטם לתוך החבית ולרחרח חופשי. אבל דבורה עשתה למעננו משהו מענג בהרבה. בקצה האולם ניצבה לה חבית ענקית של "סולרה", ניסיון סקוטי לחקות את דרך הייצור של המשקה הפורטוגלי - חבית ענק ובה רבדים-רבדים של גלנפידיך שיושן כבר 15 שנה. היא פתחה את החבית, הפילה לתוכה את ה"גלופ" (כף הטעימה שנקראת כך על שם הצליל שנשמע כשהיא פוגעת בנוזל), העלתה מעט ויסקי בחכת הזהב שלה ואמרה לנו "בבקשה, תטבלו את האצבעות ותטעמו".

אוי, אלוהים שבשמי סקוטלנד הדולפים, בטרם אעצום את עיני לנצח, אנא עשה שאזכה לרדות עוד טיפה מדבש-המאלט הזה, ש"חוזק החבית" שלו עומד על 58 אחוזי אלכוהול וטעמו טעם עץ עז. אני נשבע ששקלנו לזנק פנימה ולהשתכשך מעט, אבל דבורה הוכיחה כי לא במקרה היא נושאת את שמה של נביאה ומיהרה לזרז אותנו אל חדר הטעימות.

בשלב הזה של הסיור היינו מוכנים להבטיח לדבורה קצת יותר מחצי מלכותנו, אילו רק היתה לנו כזאת, אבל שום דבר לא הכין אותנו למשפט המקסים שהנביאה המקומית אמרה לנו עכשיו. בעצם זה אפילו לא היה משפט, רק שתי מילים: "שנלך לשתות?". לו היו מתייצבות במזקקה באותו רגע עשר דוגמניות-על ושואלות "שנלך למיטה?", אין לי ספק שהייתי נרגש פחות מאשר לנוכח הצעתה המדהימה של דבורה. ככה בפשטות, שנלך לשתות. כאילו לא עשינו כלום בשלושת הימים האחרונים.

אז הלכנו לשתות, ועוד איך: גלנפידיך 12 ואחריו הסולרה שטעמנו מהחבית ועירוב של שני המאלטים המקומיים לוויסקי מסוג דאבל-סינגל שנקרא "מונקי שולדר" ("כתף הקוף", כינוי לבעיה אורתופדית שממנה סובלים עובדי המזקקה שהופכים את השעורה באת חפירה. המחווה המבוקבקת לצרותיהם נעימה מאוד, במיוחד אחרי שפותחים אותה במעט מים ומניחים לה לעמוד כמה דקות). משם עברנו לקוארן ריזרב, ואחר כך טיפסנו במעלה השנים - גלנפידיך 18, גלנפידיך 21 ובלוויני 21. בשלב מסוים נזכר ד' שהוא אמור לנהוג בחזרה לטירה, כך ששתינו גם את שלו. בשביל מה יש חברים.

עוד מעט קט ונפרדנו בדמעות מדבורה, תוך שאנחנו משביעים אותה לבוא לבקר בישראל. ואילו היא, כאילו לא הספיקו נפלאותיה עד עכשיו, לא שלחה אותנו לדרכנו לפני שהעניקה לנו דורון למזכרת: בקבוק גלנפידיך 21 עם תווית קטנה בתחתיתו, המציינת ש"ויסקי זה בוקבק במיוחד למען ניר קיפניס". עכשיו נותר לי רק להשביע את חברי שכאשר יגיע היום, יואילו לנפץ את הבקבוק על אבן מצבתי וייתנו לענבר הנוזלי לטפטף מטה, אל המקום שבו ייקברו שרידי כבדי.