מתאקלמים באינדיאנה - סיפורו של שאראס
רק לפני חודשיים נחת שרונאס יאסיקביצ'יוס באינדיאנה וכבר הוא גוער על חבריו באימונים. הפרשנים משוכנעים שהוא הדבר הבאה ובחנות המזכרות מוכרים גופיות שלו בסיטונאות. שליח עיתון 'תל אביב' קפץ לבדוק איך הוא מתאקלם ושמע על הגעגועים למכבי ת"א: "אין כאן מוני פנאן שיעשה את הכל יותר קל". ודסקס עם לארי בירד על העתיד: "הוא הולך לעשות פה דברים גדולים"
ישנם דברים מאוד ברורים באינדיאנפוליס: היא מלאה בשדות תירסים עצומים; היא שטוחה, לכלב ייקח שם יומיים ללכת לאיבוד; היא מכונה 'צומת הדרכים של אמריקה', משום שמרבית הכבישים חוצי אמריקה עוברים דרכה; היא חלק ממדינת הכדורסל מספר 1 בארה"ב; הבילוי העיקרי בה הוא סיבוב במרכז הקניות בלב העיר; אנשים לובשים את אותם בגדים בווריאציות שונות של שמות המעצבים ואוכלים במסעדות דומות עם תפריטים מקבילים, נוסעים במכוניות זוללות דלק (אבל עם מדבקה שקוראת לתמוך בכוחות בעיראק) כדי לשתות את הקפה ב'סטארבאקס' וחוזרים אל בתים דומים.
על רקע האחידות הזאת אף אחד לא יודע איך לאכול שם את שאראס, אירופי שהתחנך בארה"ב, רוקי אבל אוטוטו בן 30, אחד שהגיע לאמריקה אחרי שכבר ניצח אותה, ושלארי בירד, אגדה ונשיא הקבוצה המקומית, רדף אחריו עד סוף העולם. ואולי מכך שאף אחד שם בכלל לא יודע איך לבטא את השם שלו.
בירד, שאראס וקרלייל, מציגים את הגופיה המבוקשת (צילום: איי פי)
יום ראשון, 12 בצהריים. בהיכל 'קונסקו פילדהאוס', מקיימת קבוצת ה- NBA, אינדיאנה פייסרס, את אימון הבוקר שלה. פרד, השומר בחניון המיועד למכוניות הפאר של השחקנים, יוצא מכליו כשהוא נשאל על שאראס. "גנבנו את המיאו של החתול", הוא אומר בפה מלא ארוחת בוקר של מקדונלד'ס. "אם המשחקים הראשונים מהווים איזושהי אינדיקציה, אז אף אחד פה לא יתגעגע לרג'י מילר". לשאראס עצמו הוא קורא סארס, והוא מתחנן שאני לא אתעקש על שם המשפחה שלו. "זו הצרה היחידה שיש לנו איתו, השם המסובך הזה".
הפייסרס מתאמנים במרתף צדדי באולם. שאראס הוא הרכז של הקבוצה השנייה, ולפעמים הוא משחק גם בקבוצה הראשונה. אחרי ביצוע כושל של אחד התרגילים, שאראס לא מהסס לגעור בשחקנים ותיקים בליגה, כאלה שכבר הוזמנו למשחק האולסטארס. כששאראס גוער, האיש שיושב בפינת האולם פוער את עיניו. כששאראס מתווכח עם המאמן, ריק קרלייל, על שריקה שלא נראית לו, האיש בפינה אשכרה מחייך.
קוראים לו לארי בירד, והוא כאמור הנשיא של הפייסרס וכוכב העבר האגדי של הבוסטון סלטיקס. ההחתמה של שאראס היתה, אם להאמין לעיתונאים המקומיים, הצעד הנועז ביותר של הנשיא בירד. אוהדים רבים התרעמו על הזמן שבירד בילה בטיסות טרנס-אטלנטיות במקום לחפש מחליף ראוי לרג'י מילר, סמל הקבוצה ואחד הקלעים הגדולים בתולדות הליגה, אשר פרש בסוף העונה שעברה. כשבירד צריך לדבר עם התקשורת פניו מקבלות עווית של אחד שאכל עגבניה שעמדה שנה בשמש, אבל כשהוא מדבר על שאראס עיני הפלדה שלו קצת מתרככות. "רדפתי אחריו שנתיים", מסביר בירד, "וחשבתי שאני יודע מה אני הולך לקבל: פוינט גארד שיודע לקבל החלטות, קלע אבסולוטי שרוצה את הכדור בדקות המכריעות, ואחד שיודע מה הולך לקרות שלושה מהלכים קדימה. מה שהפתיע אותי לחלוטין, את כולנו, זו התחרותיות, התחושה שהכל תלוי בו, המנהיגות והעובדה שהוא מוכן לרדת על אלונקה מהפרקט אם זה יביא לניצחון. הוא הולך לעשות פה דברים גדולים, והוא כבר הוכיח שהוא יודע לקחת אליפויות".
אמרתי לבירד שבעצם הוא מתאר עצמו כשחקן. בירד חייך את אותו חצי חיוך שהגיע אחרי ששאראס התווכח על שריקה משנית במשחק אימון פנימי, חיוך של אחד שמסתכל על שחקן אחר ורואה את עצמו לפני 20 שנה".
שבת בצהריים, חנות המזכרות של אינדיאנה בסירקל סנטר, מרכז הקניות הגדול באינדיאנפוליס. שון סמית, המוכר: "בחודשיים האחרונים מכרנו 57 חולצות שלו. אחרי משחק טרום העונה נגד יוטה (שאראס הוביל את אינדיאנה לניצחון עם 18 נקודות, מהן 11 בחמש הדקות האחרונות) הגיעו עשרות אנשים וביקשו לקנות את הגופיה שלו. נכון להיום הוא השחקן הכי מבוקש בקבוצה אחרי ג'רמיין אוניל ורון ארטסט (הכוכבים של הקבוצה, ז.א.). בדרך כלל אנשים קונים חולצות של שחקנים חדשים, אבל אף פעם לא היה ביקוש כזה לשחקן חדש. זה טירוף".
ובעוד סמית תולה את הגופיה של שאראס במרכז חלון הראווה, נכנסה לחנות ילדה בת 15 ומבקשת חולצה צהובה של מספר שלוש, המספר החדש של שאראס. היא מוציאה מאסטרקרד מוזהב ומגהצת 50 ירוקים. היא לא ראתה אותו עדיין משחק והיא בטח לא יודעת איך קוראים לו, "אבל ראיתי תמונה שלו בעיתון והוא כל כך מתוק".
כאחד השחקנים הלבנים היחידים בקבוצה בעיר ש-75 אחוז מתושביה לבנים ושאתלטים בה הם הדבר הכי קרוב לאלוהים, שון סמית מנבא ששאראס ימכור הרבה חולצות, בעיקר אחרי שהעונה תתחיל, "וכשעוד תיכוניסטיות יגלו איך הוא נראה. יש לי תחושה טובה בקשר ליכולת שלו, אבל מה שבטוח הוא ששאראס טוב לעסק".
אבל למרות המוניטין, ההופעות הרבות במדורי הרכילות ושובל הלבבות השבורים ששאראס השאיר אחריו בתל אביב, הוא עדיין לא הותיר את חותמו במעגל הבליינים של אינדיאנפוליס. אולי בגלל שחברתו לינור אברג'יל שהתה אצלו עד סוף השבוע שעבר. "זה אחד הפרדוקסים הכי גדולים של להיות אתלט בעיר", אומר מייק וולס, שמכסה את הפייסרס עבור העיתון אינדיאנפוליס סטאר. "הם מרוויחים מיליונים, הם הסלבריטיז הכי גדולים בעיר, ואין להם שום מקום להשתמש במעמד או בכסף שלהם. פשוט אין מה לעשות כאן!".
שאראס ואברג'יל, הותיר שובל של לבבות שבורים (צילום: רפי דלויה)
דנה רוזין, שמכסה את עמוד הרכילות עבור אותו עיתון, שוללת את דברי עמיתה: "שטויות. מי שמחפש יכול למצוא פה סצינה מאוד שוקקת של חיי לילה. הנה, עכשיו נכנס לאינדיאנפוליס כל הקונספט של חדרי VIP, וזה רק מראה לך שיש פה מה לעשות. הוא רק צריך להתאקלם קצת". מאיה, ישראלית שנמצאת ארבעה חודשים בעיר ומוכרת מוצרי ים המלח בקומה השנייה בקניון, מודיעה שהיא כבר הכניסה את כל החברות שלה ל'כוננות שאראס'.
עבור שחקן שהקונצנזוס לגבי משחק ההגנה הנרפה שלו שובר מחסומי גזע, דת ומין, שאראס מתגלה כתאום נדב הנפלד בכל הקשור לחייו הפרטיים. "באתי לכאן כדי לעבוד", הוא אומר אחרי האימון. "חוץ מזה שאני עדיין מחכה שיגיעו כל החפצים והרהיטים לדירה החדשה שלי, ככה שאת רוב הזמן מחוץ למגרש אני חולק עם חברים ובצפייה בטלוויזיה. אבל האמת היא שאחרי ברצלונה ותל אביב, שהן ערים מאוד תוססות, הרי שכאן מאוד משעמם, הכל אותו דבר. לפעמים אני כמעט נרדם בנהיגה מרוב שעמום".
החדגוניות של אינדיאנפוליס מאפשרת לשאראס ולחבריו לקבוצה להתרכז בכדורסל נטו: לא רק שיותר ויותר אוהדים מצפים שהוא ימלא חלק מהחלל שנוצר לאחר הפרישה של מילר. בשנה שעברה העונה של הפייסרס התפרקה בעקבות התקרית המפורסמת בדטרויט, בה חלק משחקני הקבוצה השתתפו בקרב עם אוהדי הקבוצה הביתית. שחקנים רבים, ביניהם הכוכבים ארטסט ואוניל, הושעו לתקופות ארוכות, ועדיין קרלייל הוליך את הקבוצה לסיבוב השני של הפלייאוף. השנה הציפיות גבוהות הרבה יותר – גם מפני שקרלייל הוכיח שהוא אחד המאמנים הטובים בליגה, גם בשל הסגל המלא וגם בגלל, כפי שנכתב בכל עיתוני טרום העונה, ששרונאס יאסיקביצ'יוס הוא חיזוק משמעותי, אחד שהמטיר 28 נקודות בדרך לניצחון של נבחרת ליטא על נבחרת ארצות הברית באולימפיאדה האחרונה באתונה, שחקן שיודע לנצח ועם מסורת של אליפויות אירופה. כל העיתונים, אגב, בזבזו שורה נוספת בהסבר מפורט לקוראיהם לגבי הדרך הנכונה שיש לבטא את שמו.
שאראס ויתר על סכום מכובד של דולרים (הוא חתם בפייסרס לשלוש שנים עבור 12 מיליון דולר), ועל האפשרות לשחק לצד ידידו הליטאי, זידרונאס איגלאוסקאס, בקליבלנד (שלא להזכיר את האפשרות לשחק לצידו של לברון ג'יימס, הסופרסטאר של קליבלנד), מפני שהפייסרס הייתה הקבוצה עם הסיכויים הגבוהים ביותר לקחת אליפות מבין הקבוצות שנלחמו על שירותיו.
"אני חושב שזה אומר הרבה מאוד עליו כאדם ושחקן, וזה גם נותן לו הרבה קרדיט מחבריו לקבוצה", מציין סטיב קר, ששיחק בעבר לצד מייקל ג'ורדן בשיקגו בולס וכיום משמש פרשן ברשת TNT, "אבל אני אגיד לך משהו: ללארי בירד יש הרבה מוניטין, והוא גם ידוע כאחד שלא אוהב להכניס את היד לכיס. אם הוא צבר כל כך הרבה מיילים בשביל שאראס, אז שאראס הוא טוב. ואם אתה מכבד את עצמך ואת המשחק עצמו, אתה לא אומר לא ללארי. זה כמו שהאפיפיור יבקש מכומר שיבוא לעבוד אצלו בוותיקן".
קווין באקנר הוא אגדת כדורסל באינדיאנפוליס. הוא זכה באליפות המכללות עם אוניברסיטת אינדיאנה ב-1976, שיחק ב- NBA ואף זכה באליפות עם בוסטון ובירד ב-1984. כיום הוא פרשן הטלוויזיה של משחקי הפייסרס וממונה על היחסים עם הקהילה מטעם הקבוצה. שום דבר, אומר באקנר, לא הכין אף אחד מהגורמים בקבוצה למה שהם ראו כששאראס הגיע לאינדיאנפוליס. "בגלל שהוא שיחק כאן בתיכונים ובקולג', ציפינו שהוא יתאקלם די מהר תרבותית, אבל חשבנו שמקצועית ייקח לו לפחות שנה להתאקלם למהירות, לכישרון ולאתלטיות של ה-NBA. אבל הוא זן אחר. זה הרבה יותר מהווינריות שלו ומהרצון לקחת על עצמו משחקים. תוך יומיים-שלושה הוא הראה שיש לו את הדבר הכי חשוב בכדורסל: להפוך את כולם סביבו לטובים יותר. קשה לי להגיד את זה, אבל הוא מזכיר לי את בירד".
גם וולס מהאינדיאנפוליס סטאר היה בין אלה שתהו בתחילה לגבי המרדף אחרי שאראס. "צריכים להבין ששני הרכזים האחרים של אינדיאנה (ג'מאל טינסלי ואנתוני ג'ונסון, ז.א.) נתנו את הסטטיסטיקות הכי טובות בקריירה שלהם בשנה שעברה, ככה שאף אחד לא ממש הבין למה צריך עוד רכז. אבל כבר אחרי כמה אימונים ואחרי שני משחקי טרום עונה היה ברור שמדובר במשהו אחר, בשחקן עם איי.קיו כדורסל מאוד גבוה ועם תשוקה של נער מאוהב בכדורסל. ואז שאראס קיבל יותר דקות משחק. יותר מכך: המאמנים של הפייסרס שינו כמה מסכמות ההגנה שלהם ככה שהם יסתירו את החולשות של שאראס. הוא גרם למאמן לחשוב על שמירה אזורית, שזו הגנה שקרלייל מתעב".
קרלייל עצמו מודה ששאראס הכריח אותו לשנות דברים בקבוצה. "התכונה הכי בולטת בשבילי היא שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה בהתקפה, אבל הוא לא כופה את עצמו על המשחק. להפך, הוא יותר נהנה לשתף את החברים שלו במשחק, שזו תכונה שכמעט נעלמה מהליגה. היכולות שלו גרמו לי לשחק יותר ויותר עם שני רכזים, כדי לתת לו עוד דקות בעמדת הקלעי. הפייסרס ישחקו יותר מהיר השנה, גם כדי להעצים את היכולות שלו וגם בגלל שהסלים הקלים שהוא יכול לייצר יעזרו לנו בהגנה".
רון ארטסט, אחד מהשחקנים המובילים בליגה ואחד משלושת שחקני ההגנה הטובים ב-NBA, חזר השנה לאחר השעיה ארוכה בעקבות המהומה בדטרויט. ארטסט, אגב, שמר על כושר במשחקים ואימונים במרכז הקהילה היהודית באינדיאנפוליס, שם, לדבריו, למד לקלוע מעל היריבים בכיפה. האולסטאר של הקבוצה נותן לשאראס את המחמאה האולטימטיבית. "לאינדיאנה היו שתי בעיות: מי יקלע מרחוק בשניות האחרונות אחרי הפרישה של רג'י, ובעיה של מנהיגות. שאראס הולך לפתור לנו את שתי הבעיות הללו. יש לו קילר אינסטינקט של רוצח שכיר. בשבילו אני מוכן להזיע עוד טיפה בהגנה כדי לכסות את החורים שלו. הוא הקלע הכי טוב בקבוצה, הוא לוקח ולא מחכה שדברים יגיעו אליו והוא מתנהג כאילו שהוא כבר עשר שנים כאן.
"רק תגיד", הוא זורק לעברי לפני שהוא נכנס להרים טונה משקולות, "מה הקטע עם המכנסיים הצמודים? כל הגברים בישראל הולכים ככה?".
רון ארטסט, אחרי המהומה בדטרויט (צילום: איי פי)
בתום האימון ביום ראשון שעבר, אחרי ששאר השחקנים כבר גמרו להתקלח ולשים על עצמם מפעל יהלומים, שאראס נשאר לקלוע במשך 25 דקות כששני עוזרים מספקים לו את הכדורים. הוא קלע חמש פעמים ברציפות מעבר לקשת השלוש, החטיא פעמיים, קילל ברוסית, התקרב קצת, קלע ארבע קליעות רצופות, חזר מעבר לקשת . ג'רמיין אוניל הסתכל, פער עיניים, ואחרי הקליעה העשירית חייך כמו נרקומן שננעל בתוך בית מרקחת. שיחת השכנוע בטלפון מאוניל באמצע הקיץ היתה אחת הסיבות שהביאו את שאראס לאינדיאנה. "למה התקשרתי אליו? כי השנה שעברה היתה שנה נוראית עבורנו והיינו זקוקים גם לריכוך של העזיבה של מילר", מסביר אוניל. "אחרי ששאראס ניצח אותנו באתונה אתה גם מבין שהוא משחק ולוקח אליפויות ברמות מאוד גבוהות ואתה רוצה מישהו כזה שישחק לצידך, לא נגדך. אני חושב שבתחילת העונה הוא יהיה המנהיג של הקבוצה השנייה, אבל אני גם חושב שככל שהעונה תתקדם, הוא יריץ את ההצגה. מבחינה אישית הוא מאוד יעזור לי. ראשית, הוא קלעי ולכן קבוצות רבות יהססו לעזוב אותו ולעשות דאבל טים, עלי או על ארטסט. ושנית, הוא גאון כדורסל שיודע בדיוק מתי היריב לא מאוזן".
אתה מבין שאנחנו מדברים כאן על רוקי, אחד שיצטרך להתרגל לליגה.
"אבל הוא לא באמת רוקי, לא מבחינת הגיל ולא מבחינת צורת המשחק שלו. הוא שחקן שיודע מה צריך לעשות כדי לנצח. ברור שאפשר לסמוך עליו בקלאץ', והדבר הכי חשוב שבשבילי זה שהוא מחזיר את הפאן למשחק. הוא מחזיר אותנו למגרשי המשחקים".
הציפייה שהוא יחליף את מילר קצת מוגזמת
"לא. הוא קלעי גדול ופליימייקר. רג'י היה קלעי גדול". שאראס גומר את סדרת הקליעות, שולף פחית שתייה, מבקש ממני לא להאמין למילה ממה שאומרים עליו ושואל אם יש בירה (הוא קנה את מעמדו כבדחן כבר במסיבת העיתונאים בה הציגה אותו הקבוצה, כששאל את הנוכחים אם הוא ובירד לא דומים. "הייתי מת", הגיב בירד).
אתה תמיד ממשיך להתאמן אחרי האימון?
"אני מנסה, אבל אני גם מבין שאני צריך להיזהר, כי אני לא יודע עד כמה העונה פה היא מעייפת. זו עונה יותר ארוכה ומהירה, המשחקים יותר ארוכים ואפילו הטווח היותר ארוך של קשת השלוש מצריך ממני יותר מאמץ".
זה מה שחלמת כשהגעת לכאן לראשונה בגיל 17?
"אני חושב שאז הייתי ילד והיום אני יותר ריאליסט, אבל אני גם מאוד מופתע מעצמי ואני חושב שאני גם קצת בהלם ולא כל כך מבין איפה אני נמצא. יכול להיות שזנחתי את החלום שלי יותר מדי זמן. בהתחלה הייתי אומר לעצמי: 'וואה, הנה ג'רמיין אוניל, הנה לארי בירד, וואה, איזה היכל', אבל זה עבר. אני לא יכול להרשות את זה לעצמי, ואני גם יותר מבוגר מכל השחקנים פה. עכשיו אני מתייחס לסיטואציה כאל מקום עבודה חדש".
איך עבדת על עצמך במישור המנטלי? הרי מסופר-כוכב באירופה הפכת לעוד שחקן
"אני עדיין מנסה להבין דברים. זה שינוי עצום, ואני מקווה שאני אצליח לקבל דקות ולהפוך למישהו חשוב פה. כבר הכנתי את עצמי לירידה במעמד ובדקות המשחק. השאלה היא איך אני הולך להתמודד עם זה, ועדיין אין לי תשובה, אבל זה מאוד קשה".
הציפיות שלהם ממך והציפיות שלך מעצמך דומות?
"הם עשו הרבה עבדות מעקב כדי להביא אותי והם יודעים מה הם רוצים, ככה שאני יודע כבר כמה זמן ובאילו סיטואציות אני אשחק. המשימה שלי היא להוכיח להם שאני לא עוד שחקן".
והמעבר התרבותי?
"המזל שלי הוא שכבר שיחקתי פה, ככה שזה יותר קל. אבל זה מאוד קשה לחיות על ארגזים וברור לי שאני כבר לא רוצה לעבור יותר ממקום למקום. אני רוצה להישאר במקום אחד. וגם אין פה מוני (פנאן, מנהל מכבי תל אביב) שיעשה את הכל יותר קל. זה מאוד קשה, במיוחד בעיר כזאת שאין הרבה מה לעשות בה והאנשים מאוד סגורים. אני מבלה הרבה לילות בבית, רואה יותר מדי טלוויזיה. מהבחינה הזאת אני כבר מתגעגע לתל אביב. אני מתגעגע לחום: של האנשים ושל מזג האוויר. אני מתגעגע לנוחות שהיתה לי בתל אביב, ופה קצת קשה לי ולא נוח, אבל ידעתי שככה זה יהיה. יכולתי לחתום במכבי, אבל זו היתה הבחירה שלי לסבול קצת בשביל אתגרים חדשים. אני אשמור על קשר עם חברים מישראל ואעקוב אחרי מכבי, אבל קיבלתי החלטה ואני חייב לנוע קדימה עם החיים שלי".
יש דברים בתל אביב שאתה לא מתגעגע אליהם?
"אני מאוד נהנה מהעובדה שאף אחד לא מכיר אותי פה ושיש לי הרבה פרטיות. אחרי שנתיים בישראל אני נהנה מהשקט. אבל אני מתגעגע לצורת החיים שם. פה אין התרגשויות, הכל קו אחיד ואתה יודע מה יקרה איתך מהבוקר עד הערב".
אתה מאוד טמפרמנטי, אוהב לצרוח על החברים ולהתווכח עם השופטים, בגלל המעמד החדש תצטרך להגביל את עצמך
"הייתי צריך לעבוד קצת על האישיות שלי, אני פה חדש ואף אחד לא מכיר אותי. אני לא יכול לצעוק על שופט לפני שאני ארוויח את המעמד ואת הכבוד שהיו לי באירופה. זה האתגר הכי גדול שלי וזה תהליך טבעי שהייתי צריך לעבור גם באירופה. מצד שני, אני פוינט גארד, ואם לא אעשה חלק מהדברים הללו אני בוגד בתפקיד שלי על המגרש, ככה שאין לי בעיה לצעוק על ג'רמיין אוניל".
אתה מרגיש לחץ? בירד הביא אותך, האוהדים חושבים שאתה המחליף של מילר, העיתונות מצפה ממך ל-25 דקות ועשר נקודות למשחק וג'רמיין אוניל אומר שתפתור להם את בעיית הקליעות מעמדת הרכז
"אני לא יכול להרשות לעצמי להיות בלחץ כי אז אתמוטט. הלחץ היחיד בא מתוכי: להיות בכושר, לשמור על עצמי. השאר כבר יבוא מאליו. מובן שאני רוצה להחזיר ללארי על האמון בי ואני רוצה לשחק כמה שיותר, אבל אני חייב לתת זמן לדברים להגיע אלי. אני גם חושב שהגעתי לקבוצה מאוד נכונה. אני לא ג'ינובלי (עמנואל, כוכבה הארגנטיני של האלופה סן אנטוניו, ז.א.) שיכול לסמוך על האתלטיות שלו. אני חי מהקבוצה, אני חי מקבוצה שמוסרת. פה אני רק חלק מהפאזל, ואני צריך לתרום את החלק שלי ולקוות שכל הכישרון הזה יתחבר ויעבור מהנייר למגרש".
לא, באמריקה ובאינדיאנפוליס עוד לא יודעים איך לאכול את שאראס. הם לא מבינים איך סקאוטרים שמסתובבים בכל העולם לא ראו את הכישרון הזה שהיה להם מתחת לאף כבר לפני עשר שני. אחד שניצח לא מזמן את הנבחרת האולימפית שלהם ושואלים את עצמם איך הוא יכול בכלל לחשוב על אנונימיות בעיר ששתי ידיעות ספורט הן חלק בלתי נפרד מהעמוד הראשי בעיתון המוביל בה ("שערוריה: רק 61 מזרקות מים באיצטדיון הפוטבול החדש" זעקה הכותרת באותו עיתון ביום בו נערך הראיון). בינתיים הם ממשיכים לברר איך לעזאזל צריך לבטא את השם הזה.
הכתבה המלאה ב'עיתון תל אביב'
לפנייה לכתב/ת 
