בלי שפם ובלי אג'נדה, בבקשה
הבעיה של פרץ היא לא בשווקים, לא בפריפריות ולא במפעלים. הבעיה הגדולה שלו היא בבית מפלגת העבודה. העם לא ממש פוחד מהאיש עם השפם, אבל בכירי העבודה התאגדו נגדו. האם הם מפספסים הזדמנות לכך שסוף סוף יהיו למפלגה המרוסקת אג'נדה, כיוון, מחשבה עצמאית ושונה?
שלושה. זה מספר המנדטים שמאבדת מפלגת העבודה על פי סקר מינה צמח שפורסם הבוקר (ו') ב"ידיעות אחרונות", אם העומד בראשה הוא עמיר פרץ. שלושה, ולא יותר. פרס מביא 21 מנדטים, ואילו פרץ מביא רק 18. אם זה כל ההבדל בין השניים, פרס ואנשיו צריכים לדאוג הבוקר, לפחות קצת.
כל האסטרטגיה ההסברתית, לפיה מפלגת העבודה מתרסקת תחת מנהיגותו של יו"ר ההסתדרות מופרכת שחור על גבי לבן, סקר על פני עיתון. פתאום מתברר שהעם לא ממש פוחד מהאיש עם השפם, וזה עוד לפני שהוא בכלל נבחר. פתאום מתגלה שגם אם פרץ נבחר, העבודה לא תהיה "עם אחד" מורחב, אלא תישאר כמו שהיא. ההבדל יהיה, אולי, בכך שפתאום יהיו למפלגה המרוסקת הזאת אג'נדה, כיוון, מחשבה עצמאית ושונה.
בכירי מפלגת העבודה מתקשים להירדם בלילה עם המחשבה שעמיר פרץ יעמוד בראשם. מי יותר ומי פחות, ראשי העבודה, שהשתעבדו בשנים האחרונות למנהיגותו של יושב ראש הליכוד דווקא, הפכו לעבדיו הנרצעים, כמעט למעריציו – התאגדו הפעם יחד כדי לבלום את עמיר פרץ.
המטרה סומנה, תוכניות הפעולה נשלפו מהמגירות, וההתרוצצויות בין הלשכות, המשרדים, המסעדות וטרקליני מלונות הפאר בשיאן. דליה איציק, יצחק הרצוג, אופיר פינס, אהוד ברק, שלום שמחון, חיים רמון – כולם כולם לא יודעים את נפשם מרוב דאגה לעתידו הפוליטי של שמעון פרס, לא יודעים מה עליהם לעשות כדי למנוע מעמיר פרץ להגיע לצמרת ולנער קצת את האבק מעל מפלגת העבודה המתאדה. אז הם מנסים לשכנע זה את רעהו שיורידו מועמדות, שייתנו לפרס לנצח. רק עוד פעם אחת. בבקשה.
בשבועות האחרונים נשמעו אינספור איומים מכיוונם של אנשי פרס: אם עמיר נבחר, אמרו שם, נגמרה המפלגה. זה סופה. אף אחד לא יישאר בה. ברק יילך, רמון יילך. כולם יילכו. פרץ יישאר עם יולי תמיר ואילנה כהן, ואז יהיה לו עם אחד מורחב. הא, מגחכים תומכיו של פרס, שחלקם היו עד לפני יומיים שונאיו הגדולים. נשאיר לפרץ עיי חורבות, מפלגה על סף פשיטת רגל כלכלית. שיסתדר איתה אם הוא ממש רוצה. אנחנו כבר נדאג לעצמנו.
והיו גם כאלה שלא היססו, בשיחות לרקע, כמובן, לשלוף את השד העדתי. "שיהיה לך ברור", אמר בכיר במטה של פרס, "האשכנזים של מפלגת העבודה לא ייתנו למרוקאי להיות יושב ראש, והמרוקאים לא ייתנו למרוקאי להיות ראש ממשלה. זה נורא פשוט. זה אבוד מראש".
הרחיק לכת ועשה אהוד ברק, שבתעוזה בלתי רגילה (יש האומרים חוצפה), דאג לפרסם כותרת ב"ידיעות אחרונות" שבה הוא קורא לבטל את הבחירות. האם צריך לבטל את הבחירות משום שפרצה מלחמה? האם צריך לבטל אותן משום שצונאמי מתרחש אל חופי ישראל ביום רביעי הבא? לא ולא. ברק לא מסתיר את עמדתו: צריך לבטל את הבחירות משום ששמעון לא מנצח. כלומר, בתפיסה הפוליטית הדמוקרטית של אהוד ברק, כשהמועמד שאתה תומך בו לא מנצח, וכשמהלכים שתיכננת לא יוצאים לפועל כמו שאתה רוצה - צריך לבטל את הבחירות. ואם לא, אחרינו המבול.
לא כל כך מהר. איומים בצד ומציאות בצד. קשה לראות היום את מפלגת העבודה מתפרקת. עם האנשים העומדים בראשה, שאין להם אנרגיות להילחם אפילו עבור עצמם, קשה לראות שהעבודה תלך בדרך כל בשר, רק בגלל שמרוקאי עם שפם עומד בראשה.
כמו תמיד, אנשי המפלגה הזאת יעמדו בטור ארוך מאחורי המנהיג, יהיה זה מי שיהיה. ובעודם שם, ינסו לשחוט אותו, לאכול אותו בעודו בחיים. קניבליזם, קוראים לזה בפוליטיקה, וכמה מראשי המפלגה הזאת כבר נבלעו בדרך הזאת: ברק, עמרם מצנע, פואד בן אליעזר. שלושתם, חלק יותר וחלק פחות, היו קורבנות של צמאון הדם של חבריהם להנהגה.
האיומים על התפרקות המפלגה לא ממש עושים רושם על פרץ. מבחינתו, הוא ממשיך לעבוד כמו מכונה מבוקר עד ליל, חורש את הארץ לאורכה ולרוחבה, משמונה בבוקר עד אחר חצות. צפון, דרום, מזרח, מערב. פרץ היה בכל מקום, והדרך שבה הוא התקבל מוכיחה שאפשר להיות חבר במפלגת העבודה וגם להתקבל יפה בשוק בטבריה.
הבעיה של פרץ היא כנראה לא בשווקים, לא בפריפריות ולא במפעלים. הבעיה הגדולה שלו היא בשכונת התקווה, בבית מפלגת העבודה. שם רוצים לחסל אותו, להעלים אותו לחלוטין, להפוך אותו לרבע עמוד בספרי ההיסטוריה הפוליטית של ישראל. בפרפראזה על אחד מהשירים של "משינה", אפשר היום לומר ש"השפם כבר לא מסכן, הוא רק זקוק לרחמים". רחמים מפני חבריו למפלגה שיעשו הכל כדי לחסל אותו פוליטית.
פרץ יודע שמחפשים אותו, שמנסים לשפוך בטון על רגליו, אבל לא ממש מתרגש: "אני מנהל מאבק בכדי לנצח", אמר השבוע בעייפות ובקול צרוד. "אני מקווה מאוד לנצח בסוף. אין ספק שמדובר במאבק קשה ושצריך עדיין לעבור עוד כמה שלבים. אני מרגיש שכל יום אנחנו עוברים שלב נוסף. יש אווירה יותר טובה. גם בקרב ותיקי מפלגת העבודה, התחושה היא שהם מקבלים את המסרים שלי הרבה יותר טוב מאשר לפני כמה חודשים. הקוביה הראשונה נפלה, ועכשיו מתחיל אפקט הדומינו".
המרטיר
ביום שני אמורה להגיע לכנסת ההצבעה על מינויי השרים. ושוב, לקראת מחר בערב יחלו הניחושים, הספקולציות, השמועות וההדלפות מלשכת ראש הממשלה: כן מתקפל, לא מתקפל, כן מפריד או לא מפריד. בינתיים, רוני בר און וזאב בוים יושבים וכוססים ציפורניים.
מבחינת בוים, גם אם הוא לא ימונה לשר, מצבו לא נורא. בכל זאת, הוא מכהן כסגן שר הביטחון, ועם קצת יותר תעוזה, הוא יכול להפוך את התפקיד הזה למכרה זהב תקשורתי: אין ג'ובים לחלק, אף אחד לא מבקש ממך כלום, ויש לך במה אינסופית להופיע עליה בתקשורת, לאור העובדה ששאול מופז הוא לא מה שמכנים בברנז'ה "תקשורתי בטירוף".
אבל בוים הוא לא הטיפוס שיידחף לפריים של המצלמה ולתוכניות הבוקר. הוא בית"רי, עם כל ההדר והכבוד מסביב. בר און, מצד שני, הוא כריש פוליטי. לו היה סגן שר ביטחון, הוא היה עושה מהתפקיד מטעמים. אבל בינתיים הוא לא, הוא רק חבר כנסת שכוסס ציפורניים בתקווה שאיכשהו הוא ימונה לשר.
מקורביו אומרים כי לא צריך לדאוג לו: גם אם הוא לא ימונה, הוא יידע כיצד לנצל את המצב. הוא יהיה המרטיר, המסכן, הקורבן שמשלם את המחיר. בהתנהלות נכונה, בר און יעשה הון פוליטי לא מבוטל מקורבנותו. שהרי, אין דבר שחברי מרכז הליכוד אוהבים יותר מאשר מרטירים, מסכנים שגורלם לא שפר עליהם. ובמלים אחרות: אין מה לדאוג לרוני בר און, גם אם הוא קשור קשר הדוק לראש הממשלה. בסוף הוא ייסתדר.
כדאי לשים לב...
...לשינוי. יושב הראש, טומי לפיד, הצהיר השבוע שהם יהיו אופוזיציה וינסו להפיל את הממשלה. אפשר להאמין ללפיד, שכן הוא מתכונן לבחירות. בימים אלה הוא שוקד על הכנת חוברת עם שאלות ותשובות, שתופץ כנראה בעיתונים למאות אלפי אזרחי המדינה. למה? כדי שהאזרח הפשוט יידע מה שינוי עשתה, למה וכמה. שנת בחירות, כבר אמרנו?
לפנייה לכתב/ת 
