החברתי והעממי באמת

היום, אנשיו של פרץ יודעים להיתלות בכשלים של שמעון פרס, כמנהיגה המיתולוגי של המפלגה, ולהסביר דרכם את כשליה שלה. אך נשאלת השאלה: אם מנהיגותו של פרס פוגעת במפלגת העבודה (טיעון אשר כשלעצמו מקובל עליי), מדוע, כל עוד לא נחתם הסכם האיחוד בין "העבודה" ל"עם אחד", תמך עמיר פרץ במועמדותו? ברור שמעמדו הרם של שמעון פרס הוא שאיפשר לעמיר פרץ להכתיב למפלגה תנאים בלתי סבירים להצטרפותו, משום שפרס האמין כי תמיכתו של פרץ תבטיח את המשך הנהגתו (אף שהיו מי שהזהירו אותו מראש שאל לו לסמוך על תמיכה זו).

הגישה של "עמיר יחבר אותנו לעם", אותה אימצו לצערי חלק מחבריי, היא בדיוק הגישה שהרחיקה את השכונות ועיירות הפיתוח ממפלגת העבודה. אבל עוד יש כנראה חברים במפלגה שלא השתחררו מתחלואי מפא"י ההיסטורית, והמניחים שמזרחי בן שדרות יתחבב אוטומטית על אנשי הפריפריה, ויסחף אחריו שובל של בוחרים מזרחיים. למעשה, עמיר פרץ נישא על גלי תמיכתם של עובדים חזקים יחסית במשק הישראלי - החברים בוועדי העובדים החזקים ובעלי התפקידים בהסתדרות. ספק אם השכבות החלשות באמת - אלה שזכו מפרץ להרבה הבטחות, שביתות מתוקשרות וצעדים פופוליסטיים - מאמינים גם הם ב"עממיות" וב"חברתיות" שלו.

ואם בעממיות ובחברתיות עסקינן, האם רק מי שהצליח להתברג לתפקיד יו"ר ההסתדרות ראוי להיחשב כבעל אג'נדה חברתית? בין המתמודדים על ראשות המפלגה יש מועמד הראוי להיחשב חברתי לפחות כמו עמיר פרץ (אפילו לפי הסטנדרטים הפשטניים של מזרחי עם מעברה ברזומה): פואד בן-אליעזר.

מנהיג עממי הוא לא פוליטיקאי שמקריא מתוך דפי מסרים שהכינו עבורו יועציו, מסרים "חברתיים" במקום "מדיניים". מנהיג עממי מרשה לעצמו באמת לדבר מלבו, תוך ידיעה שלפעמים הוא יטעה, לפעמים יתבלבל - כמו כל בן-אדם. מנהיג עממי הוא מנהיג שיודע לפעמים לצחוק על עצמו, ולא עוסק בענייני כבוד מיותרים. הוא אחד שמרשה לעצמו להגיב לדברים מסוימים מהבטן ולא מהראש - כי כך מגיבים האנשים מהיישוב. מבין כל המועמדים, מי שתואם את הפרופיל הזה הוא לא אחר מהשר בן-אליעזר.

בזמן שפרץ נדרש להקים מפלגה נפרדת (שלא לומר עוינת) למפלגת העבודה, פואד הוכיח כי הוא מצליח להביא אליה מצביעים מהפריפריה, וזאת מבלי להסתתר מאחורי סיעה נפרדת ומבלי להסתיר את עמדותיו המדיניות; הכל על השולחן, לטוב ולרע. ובשעה בה עמיר פרץ, כיו"ר "עם אחד", פעל במרץ לשכנע את הציבור להצביע נגד מפלגת העבודה, נאלץ פואד לפנות את מקומו כיו"ר מפלגת העבודה, מבלי שניתנה לו הזדמנות הוגנת להוכיח עצמו בבחירות כלליות. הרבה מבין אלה שכיום מחפשים "עממיות" בדמותו של פרץ, עשו הכל על מנת להדיח מראשות המפלגה יושב-ראש מכהן, ולא תמיד בחלו ברמיזות על "עודף עממיות" מצדו של פואד, כאשר האמינו ש"רק מצנע יכול".

מי שנולד בעיראק, עלה לארץ לבדו כנער במסע הירואי, צמח מהמעברה, דרך קריירה צבאית וציבורית ארוכות שנים לעמדת מנהיגות לאומית, וכיום נמצא במרכז הקונצנזוס הציוני - הוא מייצג לא פחות אותנטי וראוי מעמיר פרץ לאנשי הפריפריה ו"מעוזי הליכוד". אז לפני שמפלגת העבודה מחפשת לעצמה עלי תאנה חברתיים בדמות פורשיה, ולפני שהיא ממהרת לכבוש "מעוזי ליכוד", מוטב שתעשה צדק עם המנהיג הכי חברתי ועממי שעמד בראשה, ושעדיין לא זכה ממנה להזדמנות ראויה להוכיח את יכולותיו כמנהיגה בבחירות. רק כשנהיה "חברתיים" באמת - ולא מן השפה לחוץ - הציבור יאמין שבאמת השתנינו.