שתף קטע נבחר
צילום: שאול גולן

השמאל נרצח איתו

היינו צריכים להילחם בהם אז, בכל הרבנים המסיתים ומתירי הדם למינהם. אבל במקום לשרוף קרוואנים על גבעות בזוזות, כיבינו את הנרות והחזרנו את הגיטרות לארון

גם אני הייתי בכיכר. גם אני הדלקתי נרות, כתבתי על קירות ולימדתי חברים את האקורדים של "לבכות לך". רגע אחרי שכבו הנרות, הפסדנו בבחירות. מרוב שירים, דמעות וקלישאות על סובלנות, לא שמנו לב שהכדורים של הרוצח ממשיכים לפגוע. חשבנו שהם נעצרו בכיכר. הלכנו לישון עם פרס וקמנו עם נתניהו. האיש שהסית וחייך הפך לראש ממשלה כנגד כל הציפיות. פתאום אנשים שהרכינו ראש וביקשו סליחה, עשו אחרת בקלפי. כלום לא נלמד. היינו צריכים לעזוב את הגיטרות ולהילחם על הרעיונות שהיום נראים מובנים מאליהם. במקום לשתוק מול נרות היינו צריכים לצעוק, לסחוף את הציבור איתנו.

 

ביום ההוא בכיכר מת השמאל הישראלי. הכדור השלישי לא פגע רק במאבטח, הוא פגע בחצי מהמפה הפוליטית בישראל. מרגע שתמה האופוריה שאחרי, לא חזרנו יותר אל הכיכר. השלטים הלכו והתמעטו ו"שמאלני" הפך לקללה רווחת בציבור. פתאום מצאנו עצמנו אומרים "לא שמאלני, מתון". בחרנו להתרכז בעצמנו, לתת לדברים להיות. אפילו אשמים לא חיפשנו. לעזאזל, היינו צריכים לתלות את שמותיהם על הקיר.

 

אולי רוצח אחד היה שם, אבל מערכת משומנת של מועצת יש"ע, פוליטיקאים ורבנים עשו יום ולילה, עד שמישהו הבין את הרמז ושיחרר כדור. זו אותה מועצת יש"ע במימון ממשלתי, שהוציאה מיליונים על שלטים כתומים מיותרים, ואלו אותם פוליטיקאים "מורדים" שקוראים לשרון בוגד. היינו צריכים להילחם בהם אז. לכבות את הנרות ולשרוף קרוואנים על גבעות בזוזות. לעמוד מול כל דלת של כל מסית ולמרר לו את היום. במקום זה הסתפקנו בשתיקה שלהם. חשבנו שהיא תספיק.

 

בכיכר ההיא הכריזו מלחמה, ואנחנו הפסדנו בה. הפכנו אדישים, חומריים, מנותקים רגשית ואימפוטנטים - בדיוק כמו מפלגת העבודה של היום. הנה, העלו עכשיו את מחיר הלחם ואנחנו, "הסוציאליסטים בכאילו", שותקים. נבחרי ציבור שהצבענו עבורם תופרים כבר חליפות לממשלה הבאה, במקום להפשיל שרוולים באופוזיציה. ומי צריך אופוזיציה כשליכודניק יוצא מעזה? הלחם זה עניין לש"ס או למפלגות הערביות. שמאל זה מלחמה ושלום. אין אפור באמצע, אין אנשים.

 

ביום ההוא בכיכר אימצנו את הסיסמה שאהבנו לשנוא: "רק הליכוד יכול". לא הייתה לנו ברירה, יגידו רבים. הליכוד עושה לנו את המוות וברגע שמקבל את השלטון מבצע כל רעיון שלנו. "שרון זה עמרם מצנע בלי זקן". העניים במילא יצביעו ליכוד והצעירים יצביעו שינוי. השמאל מת כמו שכבו הנרות. הוא משדר היום רפיון, אבדן דרך ובעיקר העדר אלטרנטיבה. אהוד ברק הצליח לרגע לנתב את כל הסלידה בציבור מנתניהו ולהחזיר מעט ניצוץ לצעירי השמאל. כשהאכזבה מיהרה לבוא, הניצוץ הזה נשכח.

 

עכשיו שוב יש טקסים ושרידי השמאל הישראלי מדברים על מורשת רבין, שכמעט כולה מסתכמת לכאורה בהסכמי אוסלו. השרים המחויטים של מפלגת העבודה צריכים לזכור שרבין הכפיל וכמעט שילש את תקציב החינוך בישראל. הוא יצר מקומות עבודה חדשים וצימצם את הפער בין עניים לעשירים. המושג "עני" היה זר כמעט בתקופתו. בושה לשר "שמאלני" שיושב היום בממשלה אטומה חברתית שדואגת רק לעשירון העליון, ומדבר על מורשת רבין. ב-1992 הוא ניצח תחת הסיסמה "מחנה השמאל גדול". היום סטיקר כזה היה הופך ללעג בקרב יועצי האסטרטגיה.

 

אז כיבינו את הנרות והחזרנו את הגיטרה לארון. גזרנו את השיער, יצאנו מלבנון, חזרנו לשטחים, השפלנו והושפלנו. בדרך הצבענו שרון, או מצנע - אם המצפון הציק. חזרנו כבר מחו"ל והחלטנו שאין כמו הבית. אבל רע לנו, עדיין רע לנו. במלחמה הזו הפסדנו, כי מעולם לא יצאנו אליה. ראינו איך הורסים בתים, איך יותר עניים, איך יורים בילדים ומטייחים בחקירה, איך מפילים פצצה ומרגישים מכה קטנה בכנף. ראינו איך סוגרים מפעל ושכל העולם ייחנק, איך כל מושחת הופך כוכב טלוויזיה. ראינו ושתקנו. הרמנו גבה רק כשניסו לפגוע לנו בשכר הלימוד, וגם אז רובנו היינו אדישים. מדי פעם יש לנו צמרמורת אבל גם היא חולפת. בדיוק כמו השירים שיש היום ברדיו.

 

במלחמה הזו מגיע לנו להפסיד. אם לא נאה לנו להילחם על מחיר הלחם, אל לנו לבכות בכיכרות. בכיכר ההיא נרצח אדם שלחם כל חייו כדי שאנחנו נוכל לשיר שירים. לא הפסדנו רק את השלטון, הפסדנו את המדינה. אולי אנחנו נוסעים במכונית יפה, גרים בבית עם גינה, אבל בפנים משהו נשבר. ביום בו נחזור לכיכרות עם ילדינו ומנהיגינו, נחזור מעט לחיים. עד אז, מת השמאל הישראלי.

 

שי ניב, לשעבר דובר אגודת הסטודנטים במכללה האקדמית ספיר, עוסק כיום ביחסי ציבור וייעוץ תקשורת.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים