ההיבריס של שרון

מה שנראה בכנסת היה, כזכור, הכשלון השני של אריאל שרון בניסיון להעניק מקום בממשלה לאלו שתמכו בתכנית ההתנתקות שלו. כמו בכל מהלך פוליטי, אפשר להצמיד לו פרשנויות והגיונות למכביר, בעיקר משום שאיש אינו יודע לאן באמת מועדות פניו של שרון - לראשות הליכוד או החוצה ממנו. אבל שרון טרם החליט בעניין הזה (הוא אמר לא פעם, בעניינים שונים, שאין שום טעם להחליט בשום דבר עד הרגע האחרון), ונדמה שכל ניסיון להעניק למהלך אופי קונספירטיבי הופך אותו לעמוק ממה שהוא באמת. לא צריך לתלות אותו בהגיון מבריק ומסתורי, אלא יותר מכל - באישיותו של ראש הממשלה.

שרון, בוודאי במצבו הנוכחי לאחר תכנית ההתנתקות, פשוט מזלזל בכל יריביו - מבנימין נתניהו ומטה. זוהי תכונה ותיקה שלו. מאז ומתמיד היה שרון איש של מערכות כוח, שהעריך אנשים חזקים ממנו, כמו בן-גוריון ומשה דיין בשעתם, ואפילו ירא מפניהם - ובשאר העולם זלזל. כשהיה צעיר יותר לבש הזלזול הזה פנים פומביות ("אפשיט אותך עירום ועריה", אמר כזכור לסגן ראש הממשלה ידין בימי בגין); היום הוא אירוני, חבוי יותר, אבל לא פחות עמוק.

מאותה סיבה לא סטה שרון מן הדרך גם כשהובילה לכישלון ברור, ולא היה מוכן לשום פשרה. התכונה ששרון מעריך במיוחד, וטורח להפגין אותה כמעט באופן אובססיבי, היא קור רוח. כך נהג בליל ההצבעה על ההתנתקות, לנוכח המרד של נתניהו, לבנת וחבריהם – וההצלחה אז רק חיזקה את דעתו שזו הדרך לנהוג. שרון גם הצליח בשנים האחרונות אפילו בהצבעות שבהן נכשל - המקרה הבולט ביותר היה ההצבעה שכפה עליו נתניהו במרכז הליכוד נגד מדינה פלסטינית.

שרון משוכנע שהציבור מתרשם ממנהיגותו הנחושה, ושהפסדים כמו זה האחרון רק מחזקים את כוחו לנוכח המורדים בליכוד, המצטיירים כקיצוניים חסרי אחריות. באופן פרדוקסלי, חיזוק התדמית הזו משרת את מטרתו העיקרית של שרון בתוך הליכוד - להראות שרק הוא יכול להביא ניצחון בבחירות - הנימוק היחידי, ואולי גם המכריע, בגללו הוא עשוי לנצח בתוך המפלגה. במובן הזה, שרון שונה מיריב כמו נתניהו - אין לו אובססיית ניצחון.

חלק גדול מן התקשורת תומך בו ומחזק את התחושה הזו שלו. גם הפעם יקשרו לו כתרים. אבל במבט אובייקטיבי יש בעמדת המורדים לא מעט צדק: התהליך שבו הוביל שרון את ההתנתקות, כולל פיטוריהם של שרים רק מפני שהתנגדו לעמדתו, היה רחוק מלהיות מופת דמוקרטי – וכמוהו גם האתנן הברור למי שסיפק את הסחורה הפוליטית.

אלא ששרון לא היה מימיו מופת לשלטון דמוקרטי. המסר שלו הוא "רק אני יכול", והוא מאמין שהמסר הזה עובר. מעמדו החזק כמעט באופן חסר תקדים, שבא לאחר עשורים שבהם היה מצורע פוליטי בחוגים נרחבים, לא הקהה את תחושת הרדיפה והעוול שליוותה את שרון לאורך השנים, אבל שינה את פניה: חלק ממנה הפך להיבריס, גאווה של מי שהראה להם מה זה. ההיבריס, ידעו עוד היוונים הקדמונים, גורם לטעויות – רק שבמקרה של שרון, לא ברור אם הטעות היא טרגית או קומית.