רוח פרצים

כולם נגד אחד. על קורטוב הומור (מקאברי), הקפידו לשמור בעבודה עד הרגע האחרון. מי זוכר את המעמד ההזוי מלפני ימים אחדים, בו שמעון פרס הבטיח למתן וילנאי את תפקיד שר הביטחון בממשלתו, בתמורה לפרישתו מן המרוץ? קצת לפני וילנאי ברח ברק, גם כן כדי לבלום את הפרץ. ראשי העבודה כולה התייצבו נגדו, בין אם בתמיכה גלויה ופתטית בפרס ובין אם בישיבה על הגדר. עוד קודם לכן גויסו פרוצדורות משפטיות אינסופיות בנסיונות לטרפד את שובו לעבודה, ואחר-כך את עצם תהליך הבחירות. זה לא הועיל. פרץ מתברר יכול היה לכל אלה. גם לנסיון הנואל (אם כי הצפוי) לצייר אותו כג'סי גקסון.

מנותקים. הפוליטיקאים מנותקים. חיים חיי בועה. לא חשים דבר. לא זרמי מעמקים ולא זרמים עילאיים. נאדה. עובדה. מלבד ח"כית אחת עם נחיריים פוליטיים לא רעים, אף אחד לא תמך בפרץ. לא הכרעה אידיאולוגית צריכה היתה להוליך אותם אליו, סתם קצת חושים וייצרי הישרדות, וזה לא קרה. ללמדנו שאין להם מושג מה הולך.

פרס. אל תבכו עליו. זהו הג'וליו אנדריאוטי של הפוליטיקה המקומית. הפוליטיקאי הפעיל הוותיק ביותר בתבל. לשיטתו, שום שעה לא היתה בשלה לפרישה. נוכחותו הנצחית הצמיתה, סירסה ושיבשה צמיחה טבעית של חלופות מנהיגותיות. הכל נראו תמיד בוסריים לידו, ואם כבר בכל זאת הסתמן מישהו, שימתין, מה בוער? וכך הגיעה העבודה למצב של שממה, שיממון ושמעון.

תהליך השקיעה של השמאל לא נעוץ אך ורק בפרס. ההתמודדות עם הטרור נמשכת ומצב הרוח הלאומי אינו נוטה בדיוק לשמאל. חברה מפוחדת, מפוררת וקונסרבטיבית, הנוטה באורח מסורתי לימין, אינה סובלנית ופתוחה במיוחד לסיסמאות הומאניסטיות ואוניברסליות ולערכים אחרים ששמאל אמור לקדם. קל וחומר בזמנים הרעים הללו. אך לא הכל אטמוספירה וסיבות חיצוניות.

אבל יסודות המשבר המתמשך בכל זאת נמצאו במחנה עצמו: היתה זו מפלגה עתירת יצרים ונעדרת נשמה ומעוף, מותג בעייתי, תדמית גרועה וכמובן - ריצת האמוק לממשלות שרון. על סדר יום רעיוני וחלופי ל"קפיטליזם החזירי" לא היה בכלל מה לדבר. במפלגות השמאל האירופיות מתקיימים כל הזמן דיונים עקרוניים סביב אופיה ומשמעותה של הסוציאל-דמוקרטיה ועל היקפי מערכות התמיכה הציבוריות בעידן הגלובליזציה. מישהו שמע על דיון מעין זה בעבודה בשנה האחרונה? בעשר שנים האחרונות? בשלושים השנים האחרונות? אפסותה הרעיונית ופשיטת היד המוסרית בולטות בכל החזיתות: בשאלת השלום והיחס לפלסטינים, מהי תכניתה של העבודה אחרי ההתנתקות?

אופוזיציה. היא מקום מצוין ובלתי נמנע למפלגה החפצה להגיע לשלטון. שם באופוזיציה אפשר לגבש סדר יום חדש, תכניות אמינות ומתוקצבות ולהציג תקציב אלטרנטיבי. למי יש זמן לזוטות הללו בלהט הריצה לתוך הממשלה? באופוזיציה אפשר לקיים מגע שוטף עם הציבור - אין הכוונה למסעות המפרכים והוולגריים של ח"כים לבר מצוות ובריתות של עסקנים, אלא לסיורים במקומות עבודה, לארגון סמינרים, לטיפוח מנהיגות ולמפגשים בלתי אמצעיים ושוטפים עם ציבורים גדולים ומגוונים. איש מלבד פרץ לא השכיל לראות באופוזיציה אופציה. איזה משטר דמוקרטי ופרלמנטרי יכול להתקיים כאשר אחת משתי המפלגות הגדולות בו מסרבת במפגיע למלא את תפקידה?

רוח פרצים מרעננת מביא ניצחונו של עמיר פרץ. הוא ביצע החייאה במפלגה שאיבדה את ייצר הקיום וכושר החיות שלה. היא כבר לא נאבקה על כלום ולא רצתה כלום מלבד פירורי שררה משרון. מעתה יש לה מנהיג כריזמטי, מאתגר ושונה בפרופיל המרתק שלו מכל מה שידעה. תפישתו הכלכלית עדכנית ומודרנית הרבה יותר ממה שמיוחס לו על-ידי אחדים מן הפרשנים. רבבות תמכו בו כי יש לו את זה בענק. הוא פשוט שיכנע והפיח תקווה. לא מפקד אנוסים ולא נעליים. הוא מצויד, מלבד באמביציה חזקה, גם בסדר ובאנרגיות ורעב מטורף. אין דלק משובח מזה בפוליטיקה. העבודה הרוויחה את חייה בחזרה, והכי חשוב - המערכת הדמוקרטית בישראל משתקמת ויוצאת מעידן מי האפסיים הממושך שידענו. יהיה מעניין.