שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סימטה אפלה
    ההצגה הבוטה "אסקוריאל" בתיאטרון הסימטה היא סטירה מעוררת ללחי

    כבר שנים שתיאטרון הסימטה ביפו דורך במקום וכמעט שנעלם מהמפה. השנה החליטו בתיאטרון השוליים הוותיק לשנות כיוון ולהקים להקה קבועה, ונראה שההחלטה הזו מניבה פירות מהירים. אמנם ההפקה הראשונה, "השמשים" של חנוך לוין, היתה תערובת מבלבלת של רגעים מרשימים וקטעים בוסריים, אך ההפקה השנייה, "אסקוריאל", עיבוד למחזה של המחזאי הבלגי מישל דה גילדרוד, היא הפתעה נעימה ביותר – הצגת פרינג' נועזת ואמיתית, שמביאה התמודדות אמיצה ומתוחכמת עם המציאות הישראלית המקולקלת.

     

    על פניו נראה שהמחזה הפיוטי של המחזאי הבלגי הנשכח הוא לא חומר גלם מבטיח ליצירת תיאטרון אקטואלי חריף ובעל אמירה עכשווית בוטה. המחזה, שנכתב ב-1927, מתרחש בארמון המלכותי של מלכי ספרד ומבוסס על דמותו האמיתית של המלך פיליפ השני, שבימי מלכותו האכזריים התחילה הממלכה הספרדית לשקוע בריקבון ובסיאוב שהביאו אותה לדעיכתה המתמשכת.

     

    במרכז המחזה מפגש בין המלך המטורף והאכזרי לבין השוטה שלו, כאשר ברקע ממתינים למותה של המלכה הגוססת אי שם בארמון הקודר. תוך כדי משחקי החתול והעכבר שהמלך והשוטה מנהלים ביניהם מתברר שמחלת המלכה לא נובעת מסיבות טבעיות, ושכנראה היחסים המיוחדים בינה לבין השוטה הם הסיבה להרעלתה.

     

    חיקוי מאיים

     

    הבמאי והמעבד, אבי גיבסון בראל, לקח את הטקסט המרוחק הזה והוסיף לו הקדמה, כשהקהל מוזמן על ידי נזיר לבוש שחורים לצפות קודם במופע סטנד אפ

    של פוליאל, השוטה, תחת כיפת השמיים, שבו הוא חושף את נפשו המרירה בסדרת בדיחות לא ממש מצחיקות, וחיקוי מאיים של המלך כסוג של חיה טורפת. הקהל מוזמן להיכנס לאולם, וכאן הם פוגשים את המלך בישיבה סביב שולחן אוכל אפור, שצלחותיו מלאות במה שנראה כשיירים רקובים. על קיר אחד סוללה של מסכי וידיאו שמקרינים דימויים שונים מהתקשורת הפופולרית – מקליפים של פיצוצים, דרך "כוכב נולד" ועד מסך שמשדר את התוכנית שמשודרת באותו רגע בערוץ 2.

     

    בקצה השני של השולחן יושב המלך כמו עכביש ענק שמחכה לטרפו. כאן, על שולחן האוכל הארוך, במרחק סנטימטרים ספורים מהצופים, יתרחש הקרב האחרון בינו לבין פוליאל, קרב מילולי ומשחקי מתוחכם, שמקבל משמעות של מאבק בין קול המוסר והמצפון (שחבוי באמירות המתחכמות של הליצן המריר) לבין קול הכוחניות הטהורה והרוע האגוצנטרי של השליט חסר הגבולות. כך הופך גיבסון בר אל את המחזה הישן למשל חי ותוסס על יחסי התלות והאהבה-שנאה שבין המדינה לאמן – בין שלטון מושחת ורקוב לבין ההשתקפות הקומית, הפרודית שלו בעיני הליצן, שמנסה לעקוץ את הממלכה, אך מוצא את עצמו תמיד נבלע בחזרה בתוכה ונאלץ להתחנף למפלצת שאותה הוא מתעב.

     

    מעבר לקונספציה המפתיעה והמגרה, ההצגה גם סוחפת בביצוע המשחקי שלה, בזכות עבודה מרתקת ובלתי מתפשרת של אורן יאדגר (השוטה) ואלחי לויט (המלך). שניהם מעוררים התפעלות במשחק פיזי עד קצות העצבים, מבלי לזייף לרגע. הדיאלוג המרומז והפיוטי של דה גילדרוד מקבל חיים ועוצמה בלתי רגילים בתוך מערכת היחסים האפלה ביניהם במרחק סנטימטרים מעיני הצופים. זה קרב מרתק, שסופו במשחק של היפוך תפקידים שבו האמת של שני הצדדים נחשפת. מי שרוצה למצוא תיאטרון פרינג' אמיתי, חזק, מפתיע ומסוכן, אבל גם חכם ועשוי בצורה מרשימה, מוזמן לחזור לסימטה. יש שם מה לחפש.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים