מי אמר שמנהיג פועלים לא נועד לגדולות?

אם לשפוט רק על פי ההיסטוריה, עתידו של עמיר פרץ, כעת משנבחר לראשות מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה - מבטיח למדי. לא מעט פעמים בהיסטוריה הפכו מנהיגי איגודים מקצועיים ואיגודי עובדים לראשי מדינות.

המפורסם שבכולם הוא בוודאי לך ולנסה, נשיא פולין בין השנים 1990-1995, חתן פרס נובל לשנת 1993 ואחד התורמים המשמעותיים ביותר לנפילת משטר הקומוניזם בארצו ונפילת.

ולנסה היה חשמלאי במספנות "לנין" בעיר הנמל הפולנית גדאנסק כשהשתתף בשנת 1970 בהפגנות נגד הממשלה על רקע העליה במחירי המזון. לאחר שההפגנות הפכו לשביתה כוללת, פוטר ולנסה ממשרתו בלחץ המשטר הקומוניסטי ששלט אז בפולין. בקיץ 1980 הוא שב לחיק חבריו עובדי המספנות והצטרף לשביתתם. תוך זמן קצר הפך הצעיר הכריזמתי למנהיגם ובספטמבר אותה שנה ייסד את ארגון "סולידריות". תחת הנהגתו הובילה "סולידריות" סדרה של שביתות מאורגנות במפעלים ברחבי פולין. מאבק הפועלים סחף אחריו המונים ובשיאה מנתה "סולדיריות" כ-10 מיליון חברים.

הקמתו של ארגון פועלים ממשי במדינה קומוניסטית הפכה את ולנסה לסמל המאבק בשלטון הקומוניסטי הן בפולין והן מחוצה לה. בדצמבר 1981 הכריז ראש הממשלה, מזכ"ל המפלגה והרמטכ"ל ווייצ'ך ירוזלסקי על משטר צבאי בפולין, וארגון "סולידריות" הוצא אל מחוץ לחוק. ולנסה הושם במעצר בית. רק בנובמבר 1982 נכנעה ממשלת פולין, ולנסה שוחרר והותר לפועלים להתארגן בארגונים חופשיים.

ב-1988 פרצה שוב שביתה במספנות גדנסק, ושוב הצטרף אליה ולנסה. בעקבות זאת נפתח מו"מ בין "סולידריות" לבין הממשלה. ב-1989 היתה "סולידריות" למפלגה חוקית ובפולין נערכו בחירות דמוקרטיות, שבהן נחלו הקומוניסטים מפלה. תחילה סרב ולנסה לקבל על עצמו תפקיד רשמי אולם ב-1990 התמודד על נשיאות פולין וזכה ברוב גדול.

פועל המתכת לולה והמדינה הגדולה בדרום אמריקה

גם סיפורו של נשיא ברזיל, לואיש איגנסיו (לולה) דה סילבה, מזכיר מעט את דרכו של פרץ לצמרת הפוליטיקה הישראלית. בגיל צעיר נאלץ דה סילבה לעזוב את הלימודים כדי לעזור בפרנסת משפחתו, וצבר ניסיון חיים רב כמוכר בוטנים ומצחצח נעלים ברחובות סאן פאולו.

בגיל 14 קיבל את עבודתו הראשונה כפועל מתכת לצד השלמת לימודיו בבית הספר. בגיל 19 כבר הפך למנהיג איגוד העובדים במפעל ובשנים הבאות התקדם בשורות ועדי העובדים. בשנת 1970 היה בין מארגני שביתת ענק בברזיל ונשלח לכלא לחודש. בשנת 1978 הפך למנהיג עובדי תעשיית המתכת באזורים בהם מרוכזת תעשיית הרכב של ברזיל. בשנת 1980 ייסד, יחד עם קבוצת אינטלקטואלים ומנהיגי איגודים אחרים, את "מפלגת העובדים" (PT), שסימנה את השמאל הברזילאי של אותן שנים.

בשנת 1982 הוא כבר ייצג 400 אלף איש בבחירות המקומיות בראש המפלגה שייסד, ואז הוסיף לשמו רשמית את הכינוי שדבק בו כל השנים - לוּלה (תמנון בפורטוגזית, על שם השיער המקורזל שלו). שנה לאחר מכן איגד את כל איגודי העובדים בברזיל תחת ארגון גג וצבר כוח פוליטי רב.

בשנת 1986 נבחר לציר בקונגרס הברזילאי. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1989 התמודד על נשיאות ברזיל והפסיד. בשנת 2002 הוא התמודד על הנשיאות פעם נוספת וניצח. הוא נישא על גלי פופולריות כאיש עממי שמבין את רחשי ליבו של הברזילאי הפשוט.

שמו של לולה נקשר מאז בחירתו בפרשיית שחיתות גדולה שהעיבה על התדמית הנקיה של המפלגה. חבר במפלגתו הואשם השנה בתשלום שוחד לצירי קונגרס על מנת שיצביעו בעד יוזמות חקיקה של הממשלה. כמו כן הודה מנהל הקמפיין שלו בניצול כספים בלתי חוקיים למימון התמודדותו לנשיאות. הפופולריות שלו נפגעה והתמודדותו מחדש בשנה הבאה מוטלת כעת בספק.

פרקליט האיגודים הפך לנשיא לא שגרתי

נשיא דרום קוריאה חב גם הוא את הקריירה הפוליטית שלו לאיגודים המקצועיים החזקים במדינה. רו מוּ היון בא מאזור כפרי ולאחר שהשלים את חוק לימודיו פנה ללימודי משפטים. ב-1981 הפך הפרקליט הפרטי האנונימי לדמות מוכרת בארצו כשהגן על סטודנטים שנאסרו בגין האשמות בבגידה. בהמשך דרכו הוא התבלט כפרקליט המתמחה בזכויות אדם וזכויות עובדים עד שהפך לפרקליטם של איגודי העובדים בדרום קוריאה - מגזר בעל כוח פוליטי רב במדינה. הוא המשיך לצבור מוניטין רב והפך לדמות בולטת בתנועת הדמוקרטיזיצה בארצו.

בשנת 1988 נכנס לפוליטיקה על מצא של קידום רפורמות כלכליות ופוליטיות. הוא נבחר לפרלמנט, מונה לשר הדגה והימיה וכיהן כסגן יו"ר הקונגרס. בשנת 2002 התמודד על הנשיאות מטעם מפלגת המילניום הדמוקרטית וניצח.

"רו היה במהלך כל דרכו הפוליטית אנטי ממסדי, ונלחם נגד המשטרים הוותיקים. הוא איש שמאל במהות", הסביר פרופ' בן עמי שילוני, מומחה לפוליטיקה ותרבות של דרום מזרח אסיה. "הוא היה זה שהמשיך לקדם את התפיסה על פיה צריך להתקרב לאחים מצפון קוריאה, והוא ממשיך את השינוי במדיניות החוץ של דרום קוריאה".

"רו אהוד מאוד על הצעירים ועל אנשי השמאל ומזוהה מאוד עם האיגודים המקצועיים במדינה, אותם ייצג במשך שנים רבות כפרקליט. הוא לא פוליטיקאי טיפוסי; הפוליטיקאים שונאים אותו. במרץ 2004 השמרנים ניסו להדיח אותו בתואנה שהוא עבר על חוק הבחירות. למרות זה שבעים אחוז מהציבור גינה את המהלך ואלפים מתומכיו יצאו לרחובות למחות. הדרום קוריאנים הפגינו את אי שביעות רצונם מהנסיון להדחתו בבחירות באפריל אותה שנה, כשנתנו למפלגתו הליברלית רוב הקולות. כעבור מספר חודשים ביטל בית המשפט את ההדחה ורו חזר לכהן כנשיא".