דרווין שלא הכרתם
סוף סוף יוצא בתרגום לעברית "הקופסה של אנני", שמתאר את חייו ותורתו של דרווין מזווית יוצאת דופן. אריאנה מלמד על אחד הספרים המשובחים שהיא קראה בשנים האחרונות
רנדל קיינס הוא נכד-נכדו של צ'רלס דרווין, והוא חי בקרב בני אומה שממש סוגדת לביוגרפיות. אצלנו קצת פחות סוגדים, וגם נוהגים לזלזל בעבר ובאנשי העבר, באופן שביוגרפיות מגיעות אל רשימת רבי המכר לעתים רחוקות מאוד. תרגומן של ביוגרפיות נפלאות מן העולם הגדול, גם אם הצליחו לעניין המוני קוראים במכורתן המקורית, הוא עניין ספורדי וגחמני, תלוי-תרבות ותלוי-עלות. טוב שנמצא מי שרצה דווקא את הספר הזה בעברית. הוא משתייך לתת-ז'אנר חדש למדי של ספרות ביוגרפית שלא ממש עוקבת אחרי נושאה מינקות ועד קבורה, אלא מתפקדת כזכוכית-מגדלת על דף חייו, ומאירה את החשוב באמת מתוך התמקדות בשניים-שלושה נושאים והרחבת היריעה שלהם. עוד ספר נפלא בתת-הז'אנר הוא "העיניים של רמברנדט", מפרי עטו של ההיסטוריון הבריטי המבריק סיימון שאמא, שאני מייחלת לתרגומו לעברית (ומבינה שכמעט אין סיכוי, כי מדובר בספר-כרומו עב כרס ומלא תמונות, יקר להחריד להדפסה).
במיטבם, בספרים כאלה תמצאו ביוגרף שאוהב עד מאוד את האיש שעליו הוא כותב ומסוגל לנטוע אותו מחדש בתוך תקופתו ולהאיר גם אותה לעינינו: מובן שאפשר גם אחרת, ואפשר לעוות את הדמות עליה כותבים מתוך רומנטיזציה זולה שלה. הרומנטיזציה, מתברר, מוכרת יותר: ראו מקרה "כשניטשה בכה".
נכד-נכדו של מחולל תורת האבולוציה מצא בבוידעם משפחתי תיבת-כתיבה. באנגליה הויקטוריאנית, לכל מי שידע קרוא וכתוב היה אבזר כזה, שהכיל קסתות ודיו, עטי-ציפורן וספוגיות שהיו נחוצות מאוד לניהול התקשורת הכתובה, באשר מנעו מן הדפים להפוך לאגמי דיו קטנים. בתוך הקופסה, שהיתה שייכת לאמה דרווין, הרעייה שליוותה אותו כל ימיו הבוגרים, מצא רנדל קיינס כמה מזכרות קטנות מחייה הקצרים של אנני דרווין, ביתם הראשונה של בני הזוג. אנני מתה משחפת בגיל 10. אמה שמרה גם רשימות צנועות, מאופקות אבל קורעות לב של דרווין, שרשם את מהלך מחלתה של ילדתו עד מותה.
הישג נדיר
אין בעולם טרגדיה אישית גדולה מאובדנו של ילד, גם כאשר חיים בתקופה שבה המוות משחפת בטוח וידוע מראש. באנגליה הויקטוריאנית, שיעור התמותה של ילדים היה מבהיל, אבל בין הסטטיסטיקה לבין רחשי הלב של הורה תמיד תהייה פעורה תהום של אי-השלמה, של אי-קבלת-הדין. כשאנני מתה, דרווין כבר לא יכול היה לשאת את עיניו למרומים ולהודות לאל גם על הטוב וגם על הרע. הוא כבר היה ספקן גדול, הוא כבר לא האמין בתכנון התבוני של היקום בידי ישות עילאית ויודעת כל. כך שהוא היה בודד מאוד באבלו: אמה נותרה אישה מאמינה, בסביבתו הג'נטלמנית-הכפרית של דרווין האמינו כולם באל רחום שאין לדעת מה הוא רוצה מאיתנו ומדוע, ודרווין התייסר כפי שיכול רק אב מסור ואוהב להתייסר. על מסירותו לילדים, על התעניינותו בהם שחרגה מן המקובל בתקופתו ובמעמדו, אפשר לקרוא גם בביוגרפיות אחרות, אבל איש לא כתב על דרווין באינטימיות של אהבה כמו רנדל קיינס.
כותרת המשנה של הספר היא "צ'רלס דרווין, בתו ותורת האבולוציה". קיינס מגיע כאן להישג נדיר של טיפול ידעני בתקופה ובאורחותיה כמו גם באיש ובדמותו, והוא נמנע כל הזמן מנסיון להפוך את סב-סבו לרומנטיקן מיוסר. כשאנני מתה, דרווין איש-המדע ידע כי טבעם האמיתי של החיים נגלה לעינינו רק כאשר אנו יכולים להבין שהמוות נטוע בתוכם כל העת, ואי אפשר להתכחש לו אם באמת רוצים להבין. אבל יש בכתבי דרווין כמה וכמה קטעים שבהם הלב האנושי, שידע כבר מוות ועוד מוות של ילד, הלב המפרפר והמתגעגע הזה נגלה גם הוא , ובצד הפליאה המתמדת מעושר-הגוונים של העולם הטבעי מתגלה בכתיבה גם ייאוש אנושי פשוט, ייאוש שכנראה אין לו מזור כשאדם מבין שהוא בן-תמותה מקרי לחלוטין בפסיפס ענק ומרהיב.
קיינס אינו טוען שחווית המוות עיצבה את מישנתו או את אמונותיו של דרווין. הוא רק מאיר את מה שמעבר למלים, מעבר לרעיונות, באור חדש ויפהפה של אנושיות. בתעשיית הביוגרפיות של צ'רלס דרווין, זהו הספר היחיד המוכר לי שבו הצליח יוצר לברוא מחדש לא רק את התקופה ואת התפתחותה של תורת האבולוציה, אלא גם את האיש הפרטי, הסקרן והספקן, הדואב והלא-מנוחם, ההוגה המקורי שלרגעים נבהל מחדשנותה של הגותו – ומעל לכל, את ההומניסט המדהים שמתגלה מכל אלה כאחד. לסנטימנטליים שבינינו, זהו ספר שמזילים בו דמעה או שתיים דווקא בגלל מידת האיפוק שרנד קיינס גזר על עצמו. לחובבי-דרווין זו קריאת חובה. למי שרוצה הקדמה נהירה, פשוטה ונבונה לעקרונות תורת האבולוציה, הנה הגיעה ההקדמה, והיא מפיחה חיים לא רק בתורה אלא באדם. נכון שתקראו אותו?
