אינסטינקט ההישרדות של מרכז הליכוד
קשה היה לחלץ אתמול את חברי מרכז הליכוד מהנמנום שבו נדמה היה ששקעו. קשה, אבל לא בלתי אפשרי. בין ג'ינגל אחד למשנהו החברים נהנו להאשים את שרון בבגידה. "כל מי שעזב את מפלגתו התרסק. זה מה שיקרה גם לאריק", אמרו. בסוף הג'ינגל עשה את שלו והוכיח: עוד מוקדם להספיד את הליכוד
לפחות 11 פעם נאלץ אתמול מנכ"ל הליכוד, אריק ברמי, להשמיע את הג'ינגל המקפיץ של התנועה, כדי להוציא את החברים שהגיעו לישיבת המרכז בגני התערוכה
מהנמנום שבו נדמה היה ששקעו. מעולם לא נראה מרכז הליכוד, בעיקר בתחילתו, כה שומם, כה שקט, כה מוכה הלם כמו שנראה אתמול (יום ה'). לפחות לא בשנים האחרונות. לפחות לא כשאריק שרון היה בסביבה.
צילום וידאו: ירון ברנר
בתחילת הערב, סביב השעה חמש שיועדה לתחילת הישיבה, נראה היה כי האירוע הולך להיות פיאסקו שלא נראה כדוגמתו: הכסאות היו ריקים, פניהם של האנשים - אפורים ומספר הכסאות על הבמה הצטמק פלאים. פתאום, שורת הח"כים הארוכה נעלמה, והוחלפה בשורה צנועה יותר, מצומצמת. ובאולם, אפילו הוותיקים, המתמידים, הגיעו במספרים צנועים. ואם זה לא מספיק, אפילו יו"ר המרכז, צחי הנגבי, הגיע באיחור לאירוע שהוא תוכנן להיות הנואם היחידי בו, לאירוע שכל כולו היה אמור להפגין אחדות ולהוכיח שהליכוד לא מתרגש משרון ומפרישתו.
רק במזל נמנע הביזיון בשידור חי. ברמי, שהבין כי פניו ל"תמונות קשות", החליט לדחות את פתיחת הישיבה עוד ועוד. ועוד. העיקר שהחברים יגיעו. העיקר שלא ייראו בטלויזיה 300 חברי מרכז מנומנמים, מאזינים לשירי ארץ ישראל ישנים וטובים. "אתם רוצים שנתחיל?", שאל ברמי את הקהל, "או שאתם רוצים עוד פעם את הג'ינגל, ונחכה לעוד אנשים שיגיעו"? הקהל, מיותר לציין, רצה את הג'ינגל, את ההבטחה הגדולה שנתנו המילים, את התחושה שרק הליכוד יכול, מול כל השמאל. ושמאל, כמו שאומרים, יש היום בשפע. ממש לא חסר.
חברי מרכז הליכוד נראו אתמול בשלבים מסויימים של הכינוס כאילו צונאמי היכה בהם. חלק צעקו, חלק שתקו, אחרים פשוט העדיפו לגדף את שרון בשקט, להאשים אותו בבגידה, בבריחה, במה לא. אף אחד לא ממש ידע לומר מה יבוא, מה צפוי, לאן הכל הולך. ביבי נתניהו, שהגיע והחל להסתובב בין הקהל, התיישב לבסוף על הבמה ליד הנגבי, ודקות ארוכות לא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא בהה באולם הכמעט ריק, צחקק עם הנגבי, וחיכה להתפתחויות. בקצה השורה, מרחק כמה כסאות ממנו, התיישב יו"ר סיעת הליכוד, גדעון סער. כשהרים את עיניו וראה את הכסאות הריקים, לא ידע גם הוא מה לעשות עם עצמו. הוא בהה בקהל, בדלת, חיכה שייכנסו עוד חברים. רק שלא יהיה ריק, רק שלא יגידו שהליכוד התפרק.
בסוף, איכשהו, המצב השתפר. אינסטינקט ההישרדות של אנשי הליכוד הוציא אותם מהבתים, הביא אותם לגני התערוכה מכל רחבי הארץ. הנחמה הגדולה של חברי המרכז היתה אתמול ההיסטוריה. "זה אף פעם לא הצליח בעבר", אמר אחד מחברי המרכז. מי שעזב את מפלגתו, התרסק. זה מה שיקרה גם לאריק. הוא יחזור לחווה, לכבשים. הליכוד ישרוד, יתחזק". "המפלגה של שרון", הבטיחה אסתי אדמוני, "היא מפלגת שנת שירות. היא תחזיק מעמד רק שנה, ואחרי זה תתפרק. זו מפלגה שמאלנית, בלי פעילים. פעילי השטח, הם שעושים את העבודה, נשארים בליכוד".
אם לומר זאת בעדינות, מרכז הליכוד נראה אתמול כמו מרכז טיפולי, אולי כמו מרכז תמיכה תראפיוטי. החברים השבורים, המבולבלים, הגיעו לשם כדי להתנחם, כדי להתחזק, כדי לנחם האחד את השני. בסוף, בעזרת הג'ינגל, אותו ג'ינגל שעשה את העבודה גם בשביל אריק שרון, הצליחו לעשות את העבודה גם בשביל חברי המרכז. בלי אריק שרון. בסוף, הם עמדו על הכסאות, פעם אחר פעם, מחאו כפיים, שרו, קפצו. באו לחזק, יצאו מחוזקים. מוקדם עוד להספיד את הליכוד. מוקדם עוד לקבוע שזה סופו. האנרגיות שבו, הכוחות שפועלים בין השורות, יכולים עוד לחולל פלאים. לעולם אין לדעת.
לפנייה לכתב/ת 
_wa.jpg "צילום: ירון ברנר")
