ערוץ הביוגרפיה

קשה להעריך את חשיבותו של אלברט איינשטיין בתולדות האנושות, כמי שהמציא לפני מאה שנה את הפיזיקה המודרנית והוריש לנו את תורת היחסות. מעבר לתפקידו המדעי, הוא גם היה אינטלקטואל מעורב בחיי העולם ופציפיסט נחרץ בעידן של שתי מלחמות עולם. היו לו גם שתי נשים ומספר ילדים, כולל ילד שאושפז במוסד לחולי נפש, אותו הוא כמעט ולא ראה אותו בחייו. בערוב ימיו אף הוצע לו לכהן כנשיא המדינה, אך הוא דחה את ההצעה בנימוס.

כל אלה הם חומרים הראויים לטיפול דרמטי הולם, אך "איינשטיין", המונודרמה הקטנה שכתב גבריאל עמנואל ומביים בפעם השנייה האוורד ריפ במסגרת תיאטרון הנפש, אינה מצליחה לעשות אתם הרבה. בניגוד למחזה כמו "קופנהגן" של מייקל פריין, שבו המדע והשאלות האנושיות נפגשות בצורה מרתקת, הרי שהמחזה שכתב עמנואל נותר לחלוטין ברמה הרכילותית, ללא שום מבנה פיוטי. בנוסף, הוא קופץ מנושא לנושא ללא שום חוט התפתחותי ממשי והמחזה כמעט נטול קונפליקט, מלבד האזכורים הגוברים במהלך הערב לכך שמצפונו של איינשטיין הזקן מעיק עליו בשל תחושתו שהוא אחראי באיזו שהיא צורה לשימושים הקטסטרופליים שעשו אחרים בתגליותיו המדעיות (פצצת האטום).

כל זה בא להגיד שהצגת היחיד של ויקטור עטר מתחילה מנקודה בעייתית למדי. עטר עצמו מנסה להעניק לדמות הפרופסור הזקן איכות אנושית קצת ליצנית, עם השפם הלבן, הרגליים היחפות והדיבור הייקי המוגזם. הוא גם מעלה לבמה צופים מהקהל בהדגמה משעשעת למשמעות של תורתו, ובאופן כללי בונה דמות חמה ומעוררת אמפתיה. אך כל אלה אינם מצליחים להפוך את השעה במחיצתו ליותר מאשר סיכום די משמים של פרקים בחיי האיש המפורסם. נראה לי שבשביל דברים כאלה המציאו את ערוץ הביוגרפיה.