נקמת הלוזרים
ההיסטוריה לא תשפוט את פרס כמי שעשה צעד נואש, נקמני, קטנוני. היא תזכור אותו כאדם גדול שהקדיש את חייו לשלום והקריב הכל בשבילו. אפילו את כבודו העצמי
שמעון פרס התיישב מול המיקרופונים, מכווץ בחליפה הכהה שלו, עיניו מושפלות וזועקות לעזרה לסירוגין מיורם דורי, היועץ הוותיק והנאמן שמלווה אותו כבר שנים. ממושמע, המתין פרס בעודו בוהה מדי פעם בגבם, עד שכתבי הטלוויזיה סיימו לשדר את דברי הפתיחה העוקצניים שלהם אל מול המצלמות. זה היה הרגע הלא נעים הראשון, אחד מיני רבים שליוו את הדקות המעטות שבהן אמר הפורש את דבריו. רגע שבו פרס נראה נואש, מותש, שחוק, עד כמה שפרס יכול להראות שחוק, אפילו ברגעיו הקשים.
אחר כך, שלא כהרגלו במעמדים מעין אלה, הפנה פרס את מבטו אל הדפים המקופלים, ובקול שנשמע לעתים עוצמתי, בטוח בעצמו, ולעתים רועד – הוא הקריא את הודעת הפרישה שלו מהמפלגה שהוא היה בשר מבשרה, חלק בלתי נפרד ממנה עשרות שנים. עד הערב. "לפי דעתי", הוא אמר את הדברים שעד לפני כשנה נשמעו כבדיחה גרועה, "האיש המתאים ביותר לעמוד בראש קואליציה של שלום ופיתוח הוא אריק שרון".
פרס רוצה נקמה
כל ביטוי ביקורתי שנמצא בלקסיקון הפוליטי יכול להתאים למצב המביך, הכמעט פתטי, שבו הודיע שמעון פרס כי הוא עוזב את מפלגת הבית שלו וחובר לשרון, נוטש בייאוש גדול. שום חומר מרכך ושום מלבין לא יעשו את העבודה, ולא יצליחו לשנות את המציאות, לא יצליחו להסיר את הכתם הפוליטי שידבק באיש הזה לעולמי עד: שמעון פרס פרש ממפלגת העבודה משום שהוא רצה לנקום, משום שהוא אולי מדינאי גדול, אך פוליטיקאי קטן. הוא פשוט רצה לנקום - לנקום במפלגה, לנקום בחברים, לנקום בבוחרים שלקחו ממנו, שוב, את הניצחון. לנקום במנצחים, לנקום בהפסד שלו עצמו. לנקום בלוזריות.
הוא לא יכול היה לסבול את המחשבה שהוא הפסיד. ועוד לעמיר פרץ. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שהוא יהיה מספר שתיים של האיש חסר המעצורים שאותו הוא עצמו החזיר למפלגה, בתקווה שזה יעזור לו לשרוד בצמרת. הוא פשוט לא יכול היה להמשיך כך הלאה. את הרוק הוא בלע מספיק פעמים בעבר. הפעם הזאת היתה פעם אחת יותר מדי. פעם אחת יותר מדי שדרשה נקמה, פגיעה צורבת באנשים שפגעו בו כל כך הרבה לאורך השנים.
משפט ההיסטוריה
בימים הקרובים יישפכו על שמעון פרס, על פרישתו ועל השפעותיה עשרות אלפי מילים. מתנגדים, תומכים, אוהבים ושונאים – כולם כולם ידאגו להשמיע את דבריהם, להספיד, לבקר, לקבור אותו פוליטית וציבורית, או להלל אותו. עד יום ראשון, פרס צפוי להוריד את הראש, ולתת לסערה לחלוף מעליו. אחר כך, הוא יתייצב שוב מול המיקרופונים. הפעם, עם אריק שרון לצדו, כבן ברית ותומך. הוא יתייצב כדי להסביר, כדי להוריד את גובה הלהבות, כדי לחזק את מהלך הפרישה. כדי לספק תירוצים.
אומרים שההיסטוריה שופטת אנשים טוב יותר מכל דבר אחר. אין מישהו שמודע להיסטוריה טוב יותר מפרס. אין מישהו שעשה כל כך הרבה מאמצים כדי להיות חקוק בדפי ההיסטוריה, רשום באותיות קידוש לבנה בכל עמוד ועמוד, בכל שורה ושורה. אין מישהו בפוליטיקה הישראלית שחישב יותר את צעדיו לאורך השנים מאשר שמעון פרס כדי להיכנס להיסטוריה, כדי שיזכרו אותו.
לכן, אם הכל יילך כמתוכנן, ואם שרון אכן יזכה בבחירות, ירכיב את הממשלה ויפעל לקביעת גבולות הקבע של ישראל בקדנציה האחרונה שלו – ההיסטוריה תזכור את שמעון פרס כמי שסייע למהלך, כמי שהיה שם כדי שזה יקרה. כמי שאפילו היה מוכן להשפיל את עצמו ולעמוד מול חיצי הביקורת והלעג של הפרשנים והציבור. עשרות אלפי המילים של הימים הקרובים ייקברו בין עמודי העיתונים, בארכיונים. בתמונה הכוללת, הן יהיו כתם צבע, צל, לא יותר. ההיסטוריה לא תשפוט אות פרס כמי שעשה צעד נואש, נקמני וקטנוני, על אף שהוא כזה. היא תזכור אותו כאדם גדול שהקדיש את חייו לשלום, הקריב (לכאורה) הכל בשבילו. אפילו את כבודו העצמי.
הפגיעה בעבודה
במפלגת העבודה, למרות הפסאדה, למרות ההצגות, מודים שלפרישה הזאת צפויות להיות השפעות משמעותיות מבחינת המנדטים. ירצו אנשי העבודה או לא, יצטלמו עמיר פרץ ואהוד ברק מחובקים כמה שירצו – מעברו של פרס לצדו של שרון עוד עלול לגרום לסחף, לזליגת קולות ממפלגת העבודה לקדימה של שרון. היא כנראה תבריח מצביעי ליכוד שחשבו להצביע שרון. ראש הממשלה, מצידו, קיבל בכל מקרה את מה שרצה: הוא גם פגע ביוקרתה של מפלגת העבודה כשחטף את הסמל המוכר ביותר שלה, גם הציב לצידו את חותמת הגומי הבינלאומית הטובה ביותר וגם צוחק כל הדרך אל הקלפי.
זמן קצר לאחר הפרישה – עוד לא ניתן לשפוט האם פרס תורם או גורם נזק, האם פרישתו תסייע לשרון או תביא מזל רע, תדביק גם את אנשי קדימה בלוזריות המפורסמת. הנחת היסוד היא כי במצב הקיים היום, שום דבר לא באמת יכול להזיק לשרון. אפילו לא פרס. לכן, מבחינתו האישית, האינטימית, פרס עשה את הצעד הנכון. הוא סוף סוף חבר לצד המנצח.
פרס עשה את הצעד הנכון לא משום שהוא יהיה זה שיביא את השלום, וגם לא כי הוא יהיה זה שיפריח את הנגב וייהד את הגליל. אלא רק משום שאם הכל ידפוק כמו שדפק לשרון בארבע השנים האחרונות, שמעון פרס יירשם בהיסטוריה כפי שהוא רוצה להירשם: כנביא ולוחם השלום הגדול של ישראל המודרנית. וכל השאר, כולל הצעד הפתטי של הלילה, כבר יהיה היסטוריה. חומר לארכיונים. בדיוק כמו הלוזריות שלו.
לפנייה לכתב/ת 
