חידה קטלנית בטהרן

באחד השירים המשקפים יותר מכל את עידן המלחמה הקרה, תוהה סטינג: "איך אוכל להציל את בני הקטן מהצעצוע הקטלני של אופנהיימר?". צעצועים היו כמובן הדבר האחרון שעבר בראשו של רוברט אופנהיימר, כאשר התחרה בהיטלר וטוג'ו בדרך לפצצה בשנים 1944-45. ומוסיף הזמר הבריטי אמירה פשוטה, שמייצגת את כל החששות וחוסר הוודאות של התקופה ההיא: "האמינו לי כאשר אני אומר לכם, אני מקווה שגם הרוסים אוהבים את ילדיהם". האם יש די בתקווה הזו כדי לשמור על ילדינו (וילדיהם) בטוחים, אם וכאשר המשטר האיראני הנוכחי ישים ידו על הפצצה?

כאשר מדובר בעם - רוסי או פרסי - קל יותר לטעון, כפי שעשה סטינג, כי "אנו חולקים את אותה ביולוגיה ללא קשר לאידיאולוגיה". אבל כאשר מתייחסים למנהיגות הסובייטית, מזכיר לנו השיר, הרי היה זה חרושצ'וב שאמר: "אנחנו נקבור אתכם". ומה בנוגע למנהיג הרוחני חמנאי או לנשיא הנוכחי אחמדי-נג'אד, שמייחלים שניהם באופן גלוי ועקבי להכחדתנו המהירה? ובעוד חיזבאללה, עושה דברם בלבנון, והג'יהאד האיסלאמי, הסוכן הפלסטיני, נחושים להטביע אותנו תחת מעגל של אלימות ודם, ניתן לטעום מעט מן האופן בו ייראו חיינו תחת המטרייה של פצצת "המהפכה האיסלאמית".

בניסיון לפצח את הדינמיקה של פרויקט הגרעין האיראני, אנו ניצבים בפני שלוש אי-ודאויות. אין להקל ראש בקושי שבקבלת החלטות של חיים ומוות בנסיבות שכאלה, ובחודשים האחרונים נעשה עוד יותר קשה לבצע שיקול מחושב. ראשית, בפראפרזה לאותו חידוד לשון מסורבל ומפורסם של דונלד ראמספלד, אנחנו יודעים מה שאנחנו יודעים ויודעים חלק ממה שאיננו יודעים אך עשויים לדעת, באם נמקד את אמצעי האיסוף המודיעיניים שלנו ואת מאמצי הפיקוח של העולם. במסגרת הידע המוגבל שלנו, הערכה מקובלת היא שעדיין יש זמן - אולי כמה שנים - עד אשר יבשיל הפרויקט האיראני לכדי יכולת לייצר נשק גרעיני. מנגד, יש סיבה לחשוד שמעבר למה שאנחנו "יודעים שאיננו יודעים", ישנם כמה אלמנטים המוסתרים באופן כה מוצלח, עד שאיננו יודעים כלל כי אין לנו כל מושג אודותיהם. זו מחשבה מדאיגה ומתסכלת, שיש בה כדי לבלום כל פעולה כוחנית - שמא נתעורר ביום שאחרי רק כדי לגלות שיצאנו בעקבות הפרויקט הגלוי בלבד, בעוד שליבת היכולת שוכבת במקום אחר.

חוסר הוודאות השני נוגע לתגובותיו הצפויות של המשטר הנוכחי מול לחץ בינלאומי גובר, ואולי גם סנקציות. האם ימשיך לשחק את תפקיד המתריס ההירואי, לקרוא תגר כנגד הסדר העולמי ה"מערבי" (שלא לומר ה"ציוני"), או שבזמן אמת יציע מחוות אמיתיות, בעוד הוא מעכב את הפרויקט מחשש לעורר עימות כולל?

השאלה השלישית והמרתקת מכולן נוגעת לאופן בו האדם הפשוט באיראן יגיב לפעולה כוחנית או אפילו למתקפה ישירה, אם זו תתרחש אי פעם. האם גל של פטריוטיות איראנית ישטוף את המדינה והכל יתלכדו סביב הדגל, קרי: יתחייבו להגן על המשטר נגד כל מי שקם עליו, או שהשפלה דיפלומטית וצבאית תשבור את אחיזת האיטוללות במוסרות השלטון? בעוד גלים של שינוי שוטפים את האזור, סוגייה זו הופכת עד מהרה - ובמגוון פנים וצורות - לרלוונטית מכל האחרות; שהי כולם יהיו שבעי רצון משינוי המשטר, אך רק מעטים הקדישו מחשבה לאופן בו ניתן באמת לקדם זאת.

מול שלושת מישורי אי-הוודאות הללו, בולטת מציאות אחת ברורה: העולם לא יהיה מקום בטוח עבור הדור הזה והדור הבא, באם נשלים

 עם קיום הפצצה בידי המשטר האיראני הספציפי הזה - בניגוד למדינת לאום פרסית ליברלית, אם תיווצר כזאת ביום מן הימים כתחליף למהפכה האיסלאמית. ישראל נוקטת כבר עתה צעדים, כאשר היא מחזקת את יכולותיה ליירט טילי "שיהאב 3" ומשגרת רמזים עבים על כך ששתי הצוללות החדשות מגרמניה יחזקו את ההרתעה שלה. אך כפי שהעירו כמה מומחי ביטחון, האמצעים היקרים הללו עלולים כשלעצמם לעודד צעדי נגד ולחתור תחת היציבות האזורית. 

הקריאה חייבת להישמע. שעת ההכרעה - קשה ככל שתהיה נוכח הדילמות המפורטות כאן - עשויה להגיע בקרוב. לא לחינם שלף שמעון פרס, עת החליט לעזוב את מפלגת העבודה, את הטיעון האיראני, כדי להמחיש שטרם הגיעה השעה בה יכולים מנהיגים ישראלים להפנות את תשומת לבם המירבית לסוגיות חברתיות. הטיעון הזה אמנם שירת את מטרתו העכשווית של פרס; אבל במקרה, הוא גם נכון.

אל"מ (מיל') ד"ר ערן לרמן, לשעבר בכיר באמ"ן, מנהל משרד ישראל של הוועד היהודי האמריקני (AJC)