השדים של לורקה
בסופ"ש יעלה בתיאטרון הסימטה "הקהל", מחזה עלום מאת לורקה שמתמודד ישירות עם ההומוסקסואלית שלו. "אני מזדהה עם האמת האמנותית שהוא נשרף בה ועם המחיר שהוא שילם על הזהות המינית שלו", אומר הבמאי יובל זמיר
צילום: שי רוזנצוויג
כמעט שלוש שנים חלפו מאז שוחרר מהכלא איש התיאטרון יובל זמיר, שהואשם בביצוע מעשים מגונים בארבעה מתלמידיו בחוג לדרמה בעירוני ה' וריצה מאסר של שנתיים וחצי מתוך ארבע השנים שגזר לו בית המשפט. מאז שוחרר הוא מנסה לחזור לשגרת עבודתו. "נעשו כל מיני גישושים מצד התיאטרונים הרפרטוארים", הוא אומר, "אבל אני חושב שהם חוששים מתגובות ציבוריות ומחכים לאמיץ הראשון שיעז להעסיק אותי".
ביה"ס למשחק של ניסן נתיב מעסיק את זמיר כמורה זה כשנה. מינויו אושר ע"י ועדת השחרורים בראשותו של שופט מכהן, ועורר ביקורת חריפה, שלוותה בסדרת פרסומים בעיתונות שנועדו להפעיל לחץ על הנהלת המוסד ולהביא בסופו של דבר לפיטוריו. "על פי הבנתנו המדיניות במדינת ישראל היא להחזיר לקהילה אנשים שכשלו בעבר, קיבלו עונש ושילמו את חובם לחברה", הגיבה אז הנהלת בית הספר.
זמיר מצא את עצמו משחר על פתחים. כל מי שעבד איתו לאחר שחרורו מהכלא - כך למשל אסנת וישינסקי ("שמש אחרת") או השחקנית יפה תוסיה-כהן ("אני שלא הכרתי") - נדרש בשלב כזה או אחר להצדיק את הבחירה. "הוא ריצה את עונשו ולאנשים מגיעה הזדמנות שנייה", אמרה וישינסקי ביותר מראיון אחד.
בשנה האחרונה מלווה זמיר את תיאטרון "הסימטה" כיועץ אמנותי למנכ"לית אירית פרנק. "במידה רבה היא נתנה לי בית וזה לא מובן מאליו", הוא אומר בשיחה בעת החזרות על "הקהל", הפקה חדשה בבימויו שתעלה בסוף השבוע בתיאטרון היפואי.
"הקהל", מחזה סוריאליסטי ונועז מאת פדריקו גרסיה לורקה בתרגום ובימוי של זמיר, נכתב בעקבות הפרידה הצורבת של המחזאי מהצייר סלבדור דאלי שנטש אותו לטובת אשה.
המחזה נותן ביטוי לנטיותיו המיניות של מחברו ובשל כך הוצנע על ידי משפחת לורקה והועלה פעם אחת בלבד בשנת 1979 בצרפת.
"זו יצירת מופת שאף אחד לא מכיר כי שום תיאטרון רפרטוארי ציבורי לא מעיז לגעת בה", אומר זמיר, "זה מחזה מופשט ומלא דמיון וכל מי שקורא אותו יודע שזה לורקה האמיתי. לא חמוד כמו שניסו להציג אותו אלא מורכב ומתלבט. לורקה מציב את דאלי במרכז הבמה בתפקיד של מנהל תיאטרון מסחרי ואומר לו 'בגדת בנטיות הגוף ובתיאטרון האמיתי, זה שחופר מתחת לחול ומעלה את המתים'. הוא אומר שאמן אמיתי לא יכול להיכנע לבורגנות וחייב תמיד לחפש, תמיד להמציא את עצמו. שעדיף למות מאשר לחיות בזיוף".
למה קוראים למחזה "הקהל"?
"אחת השאלות המרכזיות בו היא מיהו 'הקהל'. 'הקהל הוא בעצם כל אדם, גם אלה שיושבים בחושך וגם השחקנים. אנחנו תמיד הקהל של הפחדים שלנו, של החששות והביקורת. בתיאטרון יש בדרך כלל את הקיר הרביעי שמגן על הקהל ועל השחקנים. בהצגה הזו הקיר נשבר והדמויות יוצאות מההצגה ונכנסות אליה. הקהל שותף אקטיבי בהפקה כיוון שהוא מוקף בהתרחשות שלפעמים נעשית בו זמנית במספר מוקדים".
מה יש בו בלורקה שכל כך מרתק אותך?
"אני מאוד מזדהה איתו. אני מזדהה עם האמת האמנותית שהוא נשרף בה ועם המחיר שהוא שילם על הזהות המינית שלו. הוא פחד שאנשים ידעו, אני לשמחתי פתרתי את הסוגיה הזו ונשארתי בחיים גם אם המחיר היה גבוה".
זו הפקה מאוד מסוגננת ומאוד צעירה מבחינת הרכב השחקנים.
"זה נכון. משום מה אנשים היום מפחדים מסגנון בתיאטרון, מפחדים להשתמש בפיוט שהוא הכוח המניע את התיאטרון. יש ניסיונות להביא את הנטורליזם הטלוויזיוני לבמה וזו טעות כי התוצאה בנאלית. לגבי להקת השחקנים, זה מחזה שדורש שחקנים טוטליים ואני לא יודע כמה שחקנים Well Established היו מוכנים ללכת למקומות הלא בטוחים שהוא עובר בהם. המאמץ הפיזי והנפשי שנדרש פה משחקנים הוא אדיר, זו מכונת מלחמה מפלצתית שמעבידה את כל הקאסט כל הזמן. היה חשוב לי לגייס להקה של 12 לוחמים ומצאתי שחקנים נפלאים שמגיעים לבמה בלי ציניות ובלי להתבייש בזה שהם משחקים. יש בזה בשורה".
והבשורה היא?
"רק ביום שאדם יפסיק להלחם בנטיות ליבו הוא יתחיל לחיות. אני מעיד אישית שזה נכון".
הקהל – יום ו', 23.12, בשעה 22:00; בין התאריכים 24-29 בדצמבר, בשעה 21:00 בתיאטרון הסימטה ביפו
