מלחמה באלימות, מר שרון, זוכר?
לקראת סיום הקדנציה, כתבי ynet פונים לשרי הממשלה שאת תחומיהם הם מכסים באופן שוטף: אלה הנושאים שבהם אנו סבורים כי נכשלתם - לתשומת לבם של המחליפים. ואנו פותחים במכתב פתוח לראש הממשלה, אריאל שרון, שהבטיח להילחם באלימות המשתוללת "כמו בטרור". וזה ממש לא מה שמתרחש בשטח
"האלימות היא סוג של טרור, ויש לטפל בה כפי שמטפלים בטרור. אי אפשר לקבל את התופעה הזאת, ואנחנו נעצור אותה". כך אמרת, אדוני ראש הממשלה, פעמים רבות. שמעתי אותך אומר את הדברים בפני ועדת השרים לענייני אלימות וגם רק אתמול (יום א'), כאשר הכרזת בממשלה כי "המלחמה בפשע ובאלימות צפויה להיות במרכז סדר היום של הממשלה בשנים הקרובות. אני רואה בנושאים הללו טרור מבית".
אני רוצה לחלוק עמך סיפור אישי. לפני מספר שבועות הגענו, קבוצה של הורים לילדים בני 4, לפגישה עם האחראית על גני הילדים בעיריית תל-אביב,
רינה עידן, בעקבות בעיות אלימות קשות שצצו בגן העירוני שאותו פוקד בני. לא ילד אחד ולא שניים שבו לבתיהם בתקופה האחרונה עם עדויות לאלימות כלפיהם. הגננת, שלה בקושי סייעת אחת (גן עירוני או לא?) לא מצליחה להשתלט על מה שקורה. זה היה הזמן לבדוק את הערכאה הגבוהה יותר.
אבל ההצהרה היחידה שהיתה בפיה של האחראית על הגנים לומר לנו היה: "יש לי בעיות אלימות בכל הגנים בעיר, מרמת אביב ועד יפו, ואף אחד לא מקבל כלום כי אין תקציבים".
ניסינו להקשות ושאלנו אותה לאן בכל זאת הולך הכסף - כ-1,400 שקלים שאנו משלמים מידי חודש, בגן של 35 ילדים. תשובתה היתה קצרה ופסקנית: "אני לא יודעת". עמדנו מולה חסרי אונים, ואז הפטירה לעברנו בזלזול מופגן: "תפנו לשרת החינוך". לא למשרד - לשרה.
תגידי, שאלתי, למה התשובה הזו? אחרי הכל אנחנו, כמו עוד מיליוני הורים, לא מכירים את הגברת לבנת. איזו מן תשובה זו? ומה עם האלימות היומיומית בגנים שתחת אחריותכם? היא הביטה בנו במבט שאמר שהדיאלוג הסתיים. עזבנו את החדר מתוסכלים, נעלבים וכעוסים, כשאנחנו מבינים שפשוט אין עם מי לדבר.
אדוני ראש הממשלה, אני משמשת ככתבת המשפט בתל-אביב ב-ynet מזה יותר מ-5 שנים ומידי יום אני חוששת יותר ויותר ממה שאני עדה לו - ברחוב, בגנים ובתי הספר ובבתי המשפט. הכרזת בראש חוצות כי בכוונתך להילחם באלימות כפי שאתה נלחם בטרור. הוספת כי המלחמה באלימות תעמוד בראש סדר העדיפויות של הממשלה אחרי ביצוע ההתנתקות.
בוא ונדבר על המציאות. ככתבת משפט אני יכולה לדווח לך מהיכל הצדק על אנסים שטרם חגגו בר מצווה ובית המשפט לא יכול לשפוט אותם בשל גילם הצעיר ועל רוצחים בני 16, שודדים בני 14 ועוד ועוד.
אני יכולה לספר על שופטים שיושבים המומים מול ילדים שיכולים להיות הנכדים שלהם והם חסרי אונים, כי הם יודעים בדיוק כמוני שאת בעיות האלימות האלה צריך היה לפתור הרבה קודם, כבר בגן הילדים באמצעות חינוך הולם, אמצעים ראויים ומחנכים איכותיים. כי כשהילדים האלה מגיעים לבתי המשפט זה ב-99 אחוז מהמקרים מאוחר מדי. ואתה בטח יודע כמוני, שבתי הכלא עולים הרבה יותר מחינוך...
אדוני ראש הממשלה, אלה לא סתם מילים לפרוטוקול. המראות הקשים האלה בבתי המשפט עולים ביוקר למדינת ישראל, עולים ביוקר לאזרחים שחלקם - הנאשמים, לא טופלו כראוי ובזמן ולכן גורלם נחרץ. כשאני עומדת
פעם אחר פעם מול אמא שמתראיינת ומספרת איך בנה נרצח סתם כך וללא סיבה, והיא מספרת כיצד השקיעה שנים בהקמת המשפחה ובדקירה אחת בקניון הכל נגמר - כשאני עומדת מול האם השכולה הזו, כל מה שאני רואה זה את שני הילדים שלי ואני יודעת שכל מה שמבחין ביני לבינה זה רק מזל.
אדוני ראש הממשלה, אנחנו חיים במדינה שבה אין לקורבנות ייצוג. הקורבנות לא מעניינים באמת אף אחד חוץ מאת בני משפחתם וחבריהם הקרובים. לידיעתך, בכל המדינה הזו מצוי מרכז התנדבותי אחד ויחיד המייצג משפטית את הקורבנות, "מרכז נגה", וגם זה כאמור נעשה בהתנדבות.
"במלחמה בטרור התוצאות לא הגיעו ביום אחד, אבל כמו שהוכחנו שאנו יודעים לטפל בטרור, כך אני מבטיח לכם שאנחנו נטפל באלימות". כך סיכמת אדוני את אותו דיון בוועדת השרים. בוא ונראה אותך מיישם את הלכות המלחמה בטרור גם במלחמה באלימות, על כל המשתמע מכך ואולי יהיה פה יום אחד טוב יותר. לרווחת ילדיי, לרווחת נכדייך ולרווחת כולנו.
ואולי, אם אתה מתקשה להשתכנע, אני מזמינה אותך להצטרף אלי ליום אחד בבית המשפט המחוזי בתל אביב. ואז כל המילים תהיינה מיותרות לחלוטין.
לפנייה לכתב/ת 
