לחפש את אמריקה

מהמושב שלידי, נהג המונית שאל אותי במבטא ברוקלינאי עבה אם אכפת לי שהוא שומע ברדיו את המשחק.

כמעט כל מילה במשפט הפתיחה הזה מופרכת, אבל אתם לא שמתם לב (הרי אם דברים מופרכים היו מפריעים לכם, אם בכלל הייתם יודעים מה זה "מופרכים", לא הייתם קוראים "בלייזר"). קודם כל, מה זה במושב שלידי? בימים שניו יורק כיבדה את עצמה והיתה כרך אלים ומלוכלך ולא דיסנילנד צפון-מזרח, חצצה מחיצת זכוכית עבה בין הנוסע לנהג, ואת הכסף היית מעביר דרך מאפרה קטנה בתוכה, כדי שלא יהיה בינך לבינו מרווח לא מוגן שדרכו תוכל לאיים עליו באקדח. ומה זה "מבטא ברוקלינאי עבה"? נהג מונית שממש נולד בניו יורק, או בארה"ב בכלל, הוא מראה יותר נדיר משלג באוגוסט באילת (המגמה האחרונה, לפי הסקר הלא מקיף שערכתי, היא דחיקת רגליהם של ההודים והפקיסטנים לטובת קהילת יוצאי סומליה). ואחרון אחרון, לא שהנהג ידע את זה או שזה היה מזיז לו, אבל לשאול אותי אם אכפת לי לשמוע משחק בייסבול זה כמו לשאול את ג'נה ג'יימסון אם אכפת לה להתכופף: איך יהיה לי אכפת, אם זה מה שהייתי עושה ממילא גם בלעדיו.

אז אמרתי שלא, לא אכפת לי, והנהגוס נתן בווליום. את האוויר מילאו צלילי הספורט הטהורים ביותר שאני מכיר: בייסבול, ברדיו. אם יש לך בראש תמונה של המגרש, אתה יכול להרכיב אותו מחדש בדמיון מהקול של השדר ("חבטה מוצלחת לצד ימין"), הסאונד של הקהל והנקישה של המחבט (תראו שוב את "מעריצה צמודה", מגדולי הסרטים בהיסטוריה, ותלמדו איך ברדיו של פעם השדר היה מקבל את הידיעה על החבטה בטלקס ומחקה את ה"קלאק" בעזרת עיפרון וקופסת עץ).

תארו לכם משחק שכל רגע יכול לקרות בו משהו מכריע

החובט האחרון העונה של סט. לואיס העיף את הכדור באוויר, השאגה מהיציע בישרה עוד לפני השדר שהרייט פילדר שם את הכפפה במקום הנכון, ומשהו שלא קרה ב-45 שנות קיומם של היוסטון אסטרוס היה למציאות: בפעם הראשונה אי פעם הם הגיעו לסדרת הגמר, הוורלד סיריס. אני שמח, אמר הנהג. לא שאני אוהד יוסטון, אף פעם אפילו לא הייתי בטקסס. אבל טוב לדעת שמדי פעם האנדרדוג מנצח.

למשפט הזה היה ריח של ספורט, מעושן כמו האוויר דרך החלון הפתוח (אין מיזוג במונית ניו יורקית; אם יצא לכם ליפול על אחת שיש בה, תדעו שזה רק בגלל שהעיר הפכה למושבה של מתרוממים אוכלי סושי). זה לא היה משפט חיווי, אלא הזמנה לשיחה. וכשנהג טקסי מברוקלין מזמין אותך, אתה משוחח.

אתה זוכר את המשחק ההוא, אמרתי לו.

בטח שהוא זכר, ובטח שלא הייתי צריך להגיד על איזה משחק אנחנו מדברים. הוא היה מניו יורק, אני הייתי הישראלי הנעבעך שיצא לו להגיע העירה בדיוק חודש לפני אחר הצהריים הבלתי נגמר שבו ניצחו המטס את האסטרוס ב-16 אינינגים ועלו לוורלד סיריס. זה היה לפני 19 שנים, אבל לנו, אוהדי המטס, יש סבלנות - וטוב שכך, כי הקבוצה שלנו כל כך מחורבנת שאנחנו נחכה לאליפות הבאה יותר מ-88 שנים. ואם אתם שואלים למה 88, יש לכם שתי אפשרויות: לחכות עד סוף הטקסט או ללכת ישר ל"נשים שאנחנו אוהבים", שזה מן הסתם מה שכבר עשיתם.

כל כך פחדתי שנפסיד ונקבל את מייק סקוט במשחק הבא, אמר הנהג. לא הצלחנו לגעת בו כל העונה, הוא שם לנו 0:1 רצחני במשחק הראשון בסדרה. אם היינו מפסידים, זה היה סקוט במשחק השביעי והביתה. והוא בכלל היה קודם במטס.

כן, אני אומר, אבל זה היה לפני שהוא נסע לסן פרנסיסקו, שרוג'ר קרייג ילמד אותו את הספליטר. עד שהיה לו הספליטר, הוא היה פיצ'ר בינוני כמו כולם.

אל תדאגו, זה לא יימשך הרבה זמן. אני יודע שהפנים שלכם נראות כמו אלה שהיו למשפחה שלי במושב האחורי: הנה, עוד פעם הוא מתחיל. עוד פעם אנחנו נצטרך לקרוא על זה שאין כמו בייסבול, שזה משחק אמריקאי כמו אמא ועוגת תפוחים, ואיך הוא נסע פעם ליהופיץ סיטי וראה שם את היהודי הזה שלא זרק ביום כיפור.

אז זהו, שלא: האמת היא שבאתי לספר על החופשה שלי באמריקה. רק מה לעשות, הדבר הכי מעניין שיש באמריקה - הדבר שאתה הכי רוצה לספר על החופשה שלך לכל העולם, אפילו שזה לא מעניין אותו - זה בייסבול.

אדם בעקבות פחמימות

הרבה זמן לא הייתי. זאת אומרת, כן הייתי, הרבה מאוד פעמים והרבה שנים יותר מפעם אחת, אבל הרבה זמן לא כמו עכשיו: לאט, הרבה ימים ומעט מאוד לעשות. כמו כל מקום, ארה"ב היא מקום לקחת לאט.

הפעם הייתי עם המשפחה, ובאיזי. עשינו את הדברים של התיירים, שאף אדם מבוגר לא מעז לעשות אותם, ובוודאי לא לספר על זה בפומבי: לקחנו אוטובוס קומתיים בניו יורק וסירה במפלי הניאגרה, עלינו לאמפייר סטייט בילדינג והשקפנו על פסל החירות. לכל היה טעם נפלא של עונג אסור, משהו דומה למה שגדי שמשון מרגיש עם עז שבאמת יודעת ללכת עד הסוף. אבל שני דברים היו שווים באמת: לנהוג - ולרבוץ מול הטלוויזיה, היד בגזרת אל באנדי, ולראות ספורט.

יש לנהוג, ויש לנהוג באמריקה. ה"קלאק-קלאק-קלאק" של התפרים בכביש, שמשדר לך דרך עור התוף וחור התחת את הנינוחות הנפלאה של הדרך; אינספור תחנות הדרכים (למרות העובדה המצערת שבמקום הקפה הכי גרוע בעולם, בכוסות פלסטיק בגודל של בקבוק משפחתי ומלצרית שממלאת אותן מחדש בכל פעם שאתה לוקח אוויר, אתה יכול להשיג בהן היום רק אספרסו של "סטארבקס" בכמות שחיידק לא טובע בתוכה ובמחיר של טנק דלק); המכוניות הלא חסכוניות, העשויות פלסטיק זול (יום אחד אשתי התמתחה במושב, והבוהן החשופה שלה ניפצה את השמשה מעשה ברוס לי. נשבע לכם. בנאדם שאשתו עושה דברים כאלה לא היה מעז לשקר), אבל מחליקות על הכביש כמו מגבון על חמוקיים של תינוק; המרחב והידיעה שכמה שלא תשים את הפדל למטאל, הדרך לעולם לא תיגמר. שבוע שלם נהגתי, כל יום כמו מחיפה לאילת ובחזרה, ולא יצאתי ליותר מעשר דקות מתחומי מדינת ניו יורק.

ויש ספורט. כל יום, כל היום. ט.ס. אליוט, שתיעב ספורט (וסקס, ואמריקאים והנאה מהחיים בכלל), כתב בעניין אחר ש"אפריל הוא האכזר בחודשים". הוא לא טעה הרבה: באפריל הבייסבול מתחיל והאן.בי.איי הולך לפלייאוף והמכללות עושות פיינל פור, והאוהד המטורף מפצח אריזות של בטריות לשלט כמו גרעינים. אבל אוקטובר, חצי שנה אחר כך, הוא החודש האכזר באמת. כל הליגות המקצועניות משוחקות בעת ובעונה אחת (האן.בי.איי בקדם עונה, אבל הלכתי לראות את הניקס וגיליתי לשמחתי שגם במשחקי האימון הם נראים זוועה). הבייסבול בפלייאוף, הפוטבול המקצועני באמצע והמכללות לקראת השיא, בהוקי כבר שוברים שיניים במלוא הקצב. אלוהים, אפילו אנשים שיש להם ארבע עיניים לא יספיקו הכל. ואני, מה אני אגיד.

ביום שישי, יומיים לפני מרתון שיקגו, אני נכנס למילר בר במרכז העיר. יומיים לפני מרתון, גם אתם יודעים, מה שאתה אמור לעשות זה להעמיס פחמימות, ורוב בני האדם מפרשים את זה כמצווה מדאוריתא לאכול פסטה. אבל אני, שאוהב לרדת לעומק, קראתי הרבה טקסטים על ריצה - כמעט כל מה שלא נכתב בקנייתית - ובשום מקום לא מצאתי שהפחמימות חייבות לבוא במצב מוצק.

אז אני נכנס לבר על שם מר מילר (ההוא מהבירה, ההוא מנבחרת גרמניה 1974, ההוא מספרי הזיונים של פריז בשנות ה-20, מה אכפת לכם). ליד הבר יש הרבה אנשים שמתכוננים למרתון, אם לשפוט על פי כמות הפחמימות הנוזליות שהם מעמיסים. ועל עשרת המסכים הענקיים, ברזולוציה שמאפשרת לראות ממייל וחצי חצ'קון על החדק של זבוב שיושב על מקור של אנפה שמנקרת בגיבנת של קרנף, רואים את הווייט סוקס משחקים נגד הרד סוקס.

שדות תירס לנצח

אני לא אזיין לכם את השכל עם הקללה של הבמבינו, ואיך הרד סוקס שברו אותה בעונה שעברה וזכו באליפות אחרי 86 שנה. לא שזה לא מעניין אתכם - זה ששום דבר ממה שנכתב פה לא מעניין אתכם - אבל אלה חדשות ישנות. הווייט סוקס, שפירקו אותם באופן שיטתי על המסך במילר בר, לא עשו את זה כבר 88 שנה. הפעם האחרונה שהם לקחו אליפות היתה שנה לפני סוף מלחמת העולם הראשונה, ובחניה שליד האיצטדיון חירבנו סוסים.

אני יכול להמשיך כמה שאתם רוצים. לספר לכם על השערורייה הגדולה של 1919, שבה מכרו ג'ו "היחף" ג'קסון ושאר הווייט סוקס את הוורלד סיריס לגנגסטר יהודי בשם רוטשטיין (אם אתם רוצים לדעת, קחו מהספרייה את "משחק מכור" של ג'ון סיילס, Eight men out בשם המקורי; אם אתם רוצים להרגיש את האגדה, תוסיפו לזה את "שדה החלומות", הסרט שבו קווין קוסטנר בונה מגרש בשדה תירס באיווה, כי אלוהים אומר לו בחלום שאם הוא יבנה אותו, הם יבואו. "הם" זה שמונת המקוללים מ-1919). אני יכול, אבל במקום זה אני מבקש מכם לשים לב לעובדה שלקבוצות האלה קוראים "הגרביים האדומים" ו"הגרביים הלבנים". אצלנו אפילו ילדים לא יקראו ככה לקבוצות שלהם, שלא לדבר על "הענקים", "השוורים" ו"הדורבנים", אלופי האן.בי.איי מסן אנטוניו. בגלל זה לאמריקאים יש ספורט, ולנו יש את איצ'ה מנחם.

אני מעמיס גינס מהחבית. כל פחמימה מלמיליאן. לידי שני חבר'ה שנראים כמו אנליסטים של חברת מניות, חולצות חננה אורגינל ועור כל כך לבן שאפשר לראות דרכו. בצד השני - שתי חברות עם מראה בלונד-משומש והרבה מיילג' על הפנים. לאורך הבר חבורות בצבעים שונים, גילים שונים, בירות שונות. וכולם מדברים בייסבול. כולם יודעים שהפיצ'ר הזה לא שווה כלום, כי כבר חודש שהקרב-בול שלו לא נופל נכון, ושעכשיו הזמן להחליף את החובט הימני בשמאלי. כולם זוכרים אחורה ורואים קדימה. כולם מתחבקים ומוחאים כפיים כשאורלנדו הרננדז, "אל דוקה" הישן והטוב, מתמתח לאינינג אולי-אחרון בקריירה מפוארת ופוסל שלושה חובטים של בוסטון, בזה אחר אחר זה ובסטרייק-אאוטס מרהיבים, כדי למנוע מהרד סוקס להשיג נקודות למרות שהיו להם רצים בכל הבסיסים בלי אף שרוף אחד.

זה אחד הדברים הרבים שגדולים בבייסבול: תארו לכם משחק שכל רגע יכול לקרות בו משהו מכריע, שכל זריקה יכולה להיות ארבע נקודות או שלוש או אף אחת, להיות סך כל הנקודות במשחק או בכלל לא. בכדורסל ההכרעה היא בחמש הדקות האחרונות, בכדורגל יכול להיות גול בדקה ה-20 ואחר כך 70 דקות של כלום, ופעם ביובל מישהו ימחק פיגור בחמש הדקות האחרונות וכולם יכתבו על זה אחר כך ספרים. בבייסבול זה יכול לקרות בכל משחק, כל הזמן - בגלל שאין בו שעון, מספר האפשרויות אינסופי וההכרעה יכולה לבוא בכל רגע. "מכיוון שאין זמן בבייסבול והמשחק נמדד רק בחובטים שנשרפו", כתב פעם רוג'ר איינג'ל האגדי, גדול כותבי הספורט בהיסטוריה, "כל מה שאתה צריך לעשות זה להצליח מספיק, והצלחת לעצור את הזמן. אתה נשאר צעיר לנצח".

הווייט סוקס מנצחים. אני יוצא מהבר לרחוב, מתנדנד קלות מעומס הקלוריות. מהבתים, מהרכבת העילית, מהברים האחרים שמקיאים החוצה סרסורי בורסה וסרסורי זונות, מכל פינה בעיר עולה שיחה על בייסבול. "שש אליפויות לקחתי עם הבולס", יגיד שבועיים אחר כך ג'רי ריינסדורף, מי שהיה בעל הבית של מייקל ג'ורדן ומחזיק עד היום ברוב המניות של הבולס והווייט סוקס, "ואת כולן הייתי נותן בשביל הרגע הזה" - שבו הסוקס, 86 שנים אחרי שג'ו היחף מכר את האליפות, הביאו סוף סוף את הכתר הביתה. וג'ף בלום, שחקן ספסל אחורי שחבט הום ראן מכריע בסדרה, אמר "עכשיו יעשו את 'שדה החלומות 2'. רק שבמקום השמונה ההם, אנחנו נצא מתוך שדה התירס".

התמתחות נכונה

הדרך, לאורך אין ספור אגמים ונהרות ועצים באלף גוונים של שלכת, מובילה אותנו לקופרסטאון. פה חי ג'יימס פנימור קופר, מחבר "המוהיקני האחרון", שאביו יסד את העיירה והיא קרויה על שמו. ופה חי אבנר דאבלדיי, גנרל בצבא הצפון במלחמת האזרחים, שכונה "48 שעות" על שום יכולתו המזהירה להסס לפני שקיבל החלטה במהלך קרב - והאיש שוועדה רשמית החליטה בשנת 1907 כי הוא שהמציא, בשדה ליד קופרסטאון, את משחק הבייסבול.

הטענה הזאת נכונה בערך כמו הסיפור על "טוב למות בעד ארצנו" (מכתבי תלונה מטעם משפחת טרומפלדור יש להפנות לליאור נעמן), אבל מי סופר. אנחנו בהיכל התהילה של הבייסבול. המקום שכדי להיכנס בשעריו אתה צריך משהו כמו 3,000 חבטות מוצלחות בקריירה - השנה השיגו שלושה שחקנים בלבד, מבין יותר מ-800 במייג'ור ליגס, 200 חבטות מוצלחות - או 300 ניצחונות כפיצ'ר (ארבעה פיצ'רים בלבד השיגו השנה 20 ניצחונות. כמו במקרה של החובטים, כדי להגיע למספר הקסם צריך 15 עונות כאלה). להיות "הול אוף פיימר" זה תואר לכל החיים, כמו "אביר" או "דוקטור" או "דופק כבשים".

אנחנו יושבים באולם ההקרנה. הוא מעוצב כמו מגרש, ועל המסך שמולנו מראות של המשחק. חזיון אור-קולי משדר את החוויה, מילדים המשחקים ליד הבית ועד לכוכבים של ימינו. ואז, באופן הכי צפוי והכי מרגש מכולם, בוקע השיר.

לפי האגדה, הנשיא טאפט הלך יום אחד לראות משחק בייסבול. באמצע האינינג השביעי קם הנשיא, איש כבד ממדים, והתמתח. האיצטדיון כולו התרומם לכבוד האזרח מספר 1, וכך נולדה "התמתחות האינינג השביעי" - בכל משחק, בכל אמריקה, כשהקבוצות מתחלפות בתור לחבוט באמצע האינינג הזה כולם עומדים, עשרות אלפי אנשים זרים בכל מגרש, ושרים יחד את השיר הקסום: "קח אותי למשחק/ קח אותי עם הקהל/ קנה לי קצת בוטנים וקראקר-ג'ק/ לא אכפת לי לא לחזור לעולם/ נעודד את הקבוצה הביתית/ אם הוא לא ינצחו זה חבל/ וזה אחת, שתיים, שלושה סטרייקס ואתה בחוץ/ במשחק הישן".

סביבנו באולם הקטן כמה עשרות אמריקאים בגיל העמידה, והם באמת עומדים. וכולם, כולל הילדים שלי שרק עכשיו שמעו על זה ולא בדיוק יודעים את המילים, שרים ומסתכלים אחד על השני ומחייכים. אתם יכולים לחשוב שזה נראה כמו הגרמלינס בבית הקולנוע, או כמו הגן של טובה בקבלת שבת, או כמו התוכנית של יהורם גאון על אל.אס.די. הכל נכון. אבל לי, מהמקום שבו אני עומד ושר, זה נראה כמו אמריקה.