שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    חיברו יחדיו
    מנקודת מבט רוחנית, אבולוציה היא התנועה מיחס אנוכי כלפי החיים לעבר יחס המבוסס על ההבנה הישירה של אופיים הבלתי-מפוצל של החיים עצמם. השלב הבא באבולוציה של התודעה האנושית הוא שנלמד לחבור יחדיו כאחד. לקראת הגעתו של אנדרו כהן לביקור בישראל בשבוע הבא

    "באחדות טמונה עוצמה," הכריז סוואמי קרישננאנדה בפני הקהל שישב לפניו באולם שבאשרם שלו. היה זה בשנת 1984 בזמן שביקרתי ברישיקש, העיר הקדושה השוכנת למרגלות הרי ההימלאיה על גדות נהר הגנגס.

     

    תוך כדי דיבורו של הסוואמי נשאבתי לתוך מימד אחר, מעבר לזמן. בזמן שהאיש הזעיר הזה נשא את הרצאת אחר-הצהריים שלו הוצף החדר בכוח בלתי רגיל; היה זה כאילו קרישנה חשף בפנינו את פניו האמיתיים, ולו רק לרגע. "מן העולם שמֵעֵבֶר נשמעת לחישה," הוא אמר לנו, "ואם תקשיבו היטב, תשמעו את הלחישה הזו כקול רועם, המפציר בכל מי שיש לו אוזניים לשמוע את קריאתו: חיברו יחדיו – באחדות טמונה עוצמה." הוא חזר על המסר שנית, "באחדות טמונה עוצמה. חיברו יחדיו, חיברו יחדיו, חיברו יחדיו. באחדות טמונה עוצמה, חיברו יחדיו."

     

    הייתי המום, נדהם, לא בגלל מה שהוא אמר בגלל הדרך שבה אמר זאת – המקום שממנו נבעו המלים. מעולם לא שמעתי משהו דומה לזה. זה היה כל-כך פשוט ועם זאת, זה היה הכל. היה זה כאילו הסוואמי הרים את מסך האשליה, ולו רק לרגע, ואִפשר לנו לשמוע את קולו של אלוהים ואף חשוב מכך – את משאלתו של בוראנו: לחבור יחדיו בדמותו; לחבור יחדיו כאחד.

     

    תמיד נראה לי ברור מאליו שהתגובה הבלתי-נמנעת לחוויה רוחנית אמורה להיות התעוררותה של תשוקה לא-אישית לחבור יחדיו עם אחרים, כאחד. החוויה הרוחנית שמובילה לשחרור היא ההתגלות של אי-דואליות מושלמת, אותו מבט חטוף במוחלט שמעורר בנו את ההכרה בטבענו האמיתי – שהוא האחד שאין שני לו. עבור רבים מדי מאתנו נותרת התעוררות זו בדרך כלל בגדר חוויה פנימית בלבד. אך בסופו של דבר, האם לא אמורה אותה התגלות פנימית של שלמות, של אי-דואליות, למצוא את התגשמותה כביטוי החיצוני של אי-פיצול? מאז שהתחלתי ללמד לפני כעשרים שנה לא יכולתי להפריד בין השניים. מאז ומתמיד, כאשר מישהו חווה התגלות רוחנית אך לא התעוררה בו בעקבותיה חוויה ספונטנית, הולכת ומעמיקה, של אחדות עם אחרים, הטלתי ספק בעומק ובחשיבות של מה שהתרחש.

     

    פתרון רוחני למשבר

     

    מספר הולך וגדל של מומחים מבהירים כי הפתרון למשבר העולמי הנוכחי - הגלובליזציה, התפוצצות האוכלוסין, העוני המשווע, הזיהום וחילול הסביבה הטבעית, שלא להזכיר את התפשטותם של כלי נשק להשמדה המונית - אינו פוליטי או טכנולוגי אלא רוחני במהותו. אך לא ברור להם ה"איך"; וה-"איך?" הוא, כמובן, שאלת השאלות.

     

    הפתרון הוא רוחני, והוא בהכרח תובע מאיתנו למצוא דרך לחבור יחדיו למען הישרדות כולם, ובכלל זה כל צורות החיים שעל פני כדור-הארץ. אך נראה כי החבירה יחדיו מהווה את האתגר הגדול ביותר עבור היחיד ועבור המין האנושי כולו. בעיתות משבר קשות של אסונות טבע או מלחמות אנו מוצאים סיבות לעשות זאת, אך כאשר הצורך לחבור יחדיו עולה מתוך קריאה עמוקה יותר, קריאה רוחנית הנובעת ממקום מעודן יותר בתוכנו, קשה לנו בהרבה למצוא את הנכונות, או אפילו את העניין, לעשות זאת. אני נלחם בזירה זו מזה זמן רב.

     

    אני מנסה לעודד בני-אדם לנסות לחבור יחדיו בשל הסיבה הנעלה מכולן: כדי שההתגלות הרוחנית תוכל להתגלות כאן על פני האדמה. כדי שנוכל לבטא את ההכרה בַאי-דואליות או בְאי-הפיצול המושלם בדמותנו, יחדיו. זהו, ככלות הכל, המימוש האולטימטיבי של החזון הרוחני – שבו ההתגלות הפנימית הופכת למציאות חיצונית; שבו כולנו הופכים לכלים ריקים, לביטויים שקופים של האני האחד בדמות הרבים, חופשיים מכל צורך לראות את עצמנו כנפרדים, חופשיים מכל מניע אגואיסטי ליצור פירוד בכל רמה שהיא, גסה או מעודנת. אז ורק אז יוכל גן-העדן להתגלות כאן, עלי אדמות.

     

    אך איננו רוצים לעשות זאת. איננו רוצים להרחיק לכת עד כדי כך. עדיין לא. לא עכשיו. לעולם לא עכשיו. עלינו להתחיל להכיר בכך שכל עוד התשוקה להיות נפרדים – התשוקה לראות את עצמנו כעומדים מן הצד או כנפרדים מהאחרים, מהעולם, מן היקום כולו – נותרת על כנה, נמצא תמיד, בהכרח, צידוק מתקבל על הדעת לפעול מתוך בורות או מתוך אנוכיות באופן שיגרום נזק. מנקודת מבטה של ההארה, עצם התשוקה להישאר נפרדים ולראות את עצמנו כיוצאים מן הכלל היא ביטויו של האגו – תחושת העצמי הנפרד המסוגל לעשות הכול, ואכן יעשה כמעט הכל, כדי שלא ייאלץ להיכנע. להיכנע למען האהבה, להיכנע למען האמת, להיכנע למען הכלל.

     

    לחבור יחד, ולו רק באופן זמני

     

    לרוב מה שמניע אותנו לחבור יחדיו למען מטרה גדולה הוא הישרדות או עניין-אישי הדדי המשרתים אך ורק את פחדיו ואת תשוקותיו של האני הנפרד. בזמן מלחמת המפרץ הראשונה צפיתי יום אחד בטלוויזיה וראיתי שורות על גבי שורות של גדודי טנקים נעים קדימה במדבר. ברקע הסביר קריין החדשות כמה אלפי נשים וגברים צריכים היו לחבור יחדיו ברמה נדירה ומתוחכמת של ארגון כדי לתמוך במפגן יוצא-דופן זה של שיתוף פעולה. הוצפתי ברגשות באותו רגע; מה שנגע בעמקי לבי לא הייתה הפעולה שביצעו אלא עצם ההכרה בכך שאנשים כה רבים הצליחו באמת לחבור יחדיו, כאחד, ולו רק באופן זמני.

     

    אם אכן נצליח לחבור יחדיו למען הישרדותנו, למען הישרדותם של בנינו ובנותינו ושל כל הצמחים, של בעלי החיים ושל הביוספרה עצמה, האם תספיק ההקרבה שתדרש מאתנו לשם כך כדי לעורר בנו יחס שונה לחלוטין כלפי החיים והמוות? האם יהיה זה יחס לחיים ולמוות שבו מה שיניע אותנו לעבר הקרבה-עצמית לא יהיה רק שמירה על החיים אלא האבולוציה של החיים? מהי בכלל אבולוציה? מנקודת מבט רוחנית, אבולוציה היא התנועה מיחס אנוכי כלפי החיים לעבר יחס המבוסס על ההבנה הישירה של אופיים הבלתי-מפוצל של החיים עצמם. בכוחו של ידע זה, כאשר הוא נתפס בהכרה, לשנות לחלוטין את יחסנו כלפי משמעות היותנו אזרחי כוכב הלכת הזה, כדור הארץ. הפוטנציאל האבולוציוני שלנו הוא יחיד במינו, ועם זאת הכל תלוי כעת בחוט השערה. הכל תלוי בכל אחד ואחת מאתנו – לא למעננו, אלא למען החיים עצמם.

     

    אנדרו כהן  – סופר, פילוסוף ומייסד כתב-העת What is Enlightenment . למידע על ביקורו בישראל - לחצו כאן .

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים