גן העדן הפך לגיהנום לנגד עיני

אסון הצונאמי גבה 230 אלף הרוגים. כמעט הייתי ביניהם. נאבקתי על חיי תחת מימי האוקיאנוס אשר כיסו את האי קו-פיפי בתאילנד. מסביב היה כאוס מוחלט. גן עדן הפך לגיהנום לנגד עיניי. למזלי, הצלחתי לשמור על עשתונות ולהינצל. זה קרה ביום הולדתי (על פי התאריך העברי). זה נשמע נדוש אבל קיבלתי את חיי במתנה.

את שנת 2004 התחלתי באוויר וסיימתי בים. נסעתי לתאילנד עם ענת, חברתי מקורס טיס (שאותו לא זכינו לסיים). ישנו באוהל מיטה לצד מיטה וכבר אז ידעתי שאנחנו צוות מנצח; שאין אדם מתאים יותר לטוס איתו לחו"ל. אני הייתי קצינה בקבע, היא נשרה מהקורס ושתינו היינו זקוקות למנוחה. בחרנו בתאילנד - טרקים בצפון ומנוחה באיי הדרום. החלטנו להתחיל בקו-פיפי. גן עדן עלי אדמות.

ה-26 בדצמבר 2004

התעוררנו ב-10:30 בבוקר. מנומנמות התחלנו להתארגן ליום של בילוי, מתעלמות לחלוטין מהרעש וההמולה שנשמעו מחוץ לבקתה. "אנחנו בגן עדן, מה כבר יכול לקרות, כל כך בטוח פה, לא כמו בארץ עם כל האבטחה", אמרנו זו לזו. אבל הרעש התחזק, כמו מפל ענק מחוץ לדלת.

הצצנו החוצה וראינו קצף מהים שמגיע עד לבקתה. חשבנו שזו גאות אבל אז ראינו אנשים מתרחקים מהחוף, חלקם לוקחים את התיקים ומנסים לרוץ. אדם מבוגר אחד עמד מחוץ לבקתה והביט אל הים כמהופנט. הוא החל הולך לאחור כלא מאמין. לפתע הגיעו המים עד לברכיו והוא נפל כמו קוביית דומינו ונעלם בקצף.

מרגוליס בבית החולים בבנגקוק עם מבקרים מזדמנים

בעוד אנו מנסות להבין מה קורה מנסה להבין מה קורה, הרמתי את עיני וראיתי גל עצום, אולי 15 מטר גובהו, שהיתמר מעל לצמרות העצים ושעט לעברנו. משכתי את ענת פנימה וסגרתי את הדלת. הגל דחף מערבולות של מים גועשים שהגיעו אל מתחת לבקתת העץ המוגבהת בה שהינו. ברגע אחד התרוממה הבקתה מעלה. הרצפה התנתקה מהקיר ואני החלקתי אל הבור שנפער, לתוך מים עמוקים, לליבו של הגל השוצף.

היו שלושה גלים. הראשון היה הנורא מכולם. הייתי מתחת למים קרוב ל-10 דקות. הגל עלה על האי, נשבר, שטף הכל ונסוג לאחור. הצלחתי לצאת לנשום כמה פעמים אבל חששתי מאוד שאשאר לנצח בקרקעית.

בהתחלה הייתי בטוחה שזו תופעה חולפת. שעוד מעט נחזור להריסות, ניקח את התיק ונמשיך לטייל. חשבתי שדברים כאלה קורים פה כל הזמן. שזה החיסרון היחיד בגן העדן הזה ושעוד רגע הכל חוזר לקדמותו. בזמן שכל המחשבות הללו מציפות אותי, אני מתגלגלת במים, כמו בתוך מכונת כביסה. מסביבי אנשים, בתים, עצים, רהיטים...

רק אז התחלתי להבין שזהו מצב אמיתי ומסוכן, ושאני חייבת להציל את עצמי. ניסיתי להאחז בעצים הצפים מעלי אך הייתי עמוק מידי והזרם החזק לא איפשר לי לצוף. המחשבות חלפו בראשי במהירות, ממוקדות וחותכות. "איך אצליח לצאת לנשום?". כמה מטרים מעלי הייתה "תקרה" בעובי של כמטר ובה קרשים וחלקי רהיטים, שחסמו את דרכי לפני המים ולאוויר. ניסיתי לתפוס עץ קוקוס מתחת למים כדי לטפס עליו אך הוטחתי בו בעוצמה. כל שיכולתי לעשות היה להגן על הראש והפנים, על החזה והבטן. הזרם היה חזק מדי.

המשכתי להסתחרר מתחת למים והאוויר החל להיגמר. הפה נפתח ורק מים נכנסו פנימה. שוב ושוב נפתח הפה והמים זורמים פנימה. דימיינתי שיש לי אוויר. שכמו דג אני יכולה לנשום מתחת למים. "אולי הראות יצליחו להפיק מהמים חמצן... אולי יש לי זימים". (בדקתי - לא היו).

התחלתי לשקוע והחושים התחילו להתערפל. לא ראיתי ולא שמעתי כלום וידעתי שעוד רגע אתעלף. אבל ידעתי גם שאם אתעלף אשאר לנצח בקרקעית. התפללתי, בעיקר לסבא שלי שיעזור לי. "אני כל כך צעירה. לא באתי הנה כדי למות. כל החיים עוד לפני ויש עוד הרבה חלומות להגשים....". מישהו שמע אותי. במאמץ אחרון הצלחתי להוציא את הראש ולנשום קצת אוויר. אבל אז מיד נשאבתי חזרה למטה.

שני גזעי עצים חלפו לידי במהירות וושערי נתפס בינהם. נסחפתי קדימה כשאני אוחזת בהם בכל הכוח ומנסה להשתחרר. הצלחתי. נשימה קטנה ושוב צללתי. נשאבתי לתוך מבנה, או יסודות של מבנה, הייתי תקועה עמוק מתחת למים, צמודה לשברי בטון, קרשים ורהיטים. ניסיתי להחלץ ולא הצלחתי. לפתע היה שינוי קטן בזרימה והשתחררתי.

הגל החל לסגת. סוף סוף שלחתי יד ימין למעלה ונאחזתי בקרש לבן. חלק מרהיט שבור. נשמתי, נרגעתי, ואבדתי את ההכרה.

דממה... ועוד שני גלים

כשפקחתי עיניים הבחנתי שאני שוכבת מתחת לכמה קרשים. הייתה דממה. הגל השאיר אותי באמצע האי ומסביב לא נשאר כמעט כלום. הכל היה הרוס. זה נראה כאילו שמאזור החוף ועד אלי עבר מכבש ענק ומחק את הכל. הייתי חצי ערומה, מרוחה בדם, וכואבת, אבל בחיים ובחתיכה אחת. רציתי להתקשר הביתה להודיע שאני בסדר שלא ידאגו. באותו רגע היה לי חלום אחד - להיות מאושפזת בבית חולים ליד הבית.

התגלגלתי כמו במכונת כביסה. מסביבי אנשים, בתים, עצים... (צילום: רויטרס)

 חשבתי שלא אצליח לזוז או לדבר, אך הדאגה לענת נתנה לי כוח. התחלתי לקרוא לה. שמעתי עוד צעקות עולות מקצוות האי אך אף אחת ענה לי. "אולי היא תקועה לידי מתחת להריסות וזקוקה לעזרתי", חשבתי. קמתי לחפש אותה ונפלתי לבור. התברר שאני עומדת על ערמות של הריסות ולא על הקרקע.

התקדמתי עוד שני צעדים ושמעתי עוד גל מתקרב. עכשיו כבר ידעתי במה מדובר. האדרנלין הציף את הגוף ובראש רצה מחשבה אחת: אני לא אתקע שוב מתחת למים. הדבר הגבוה היחיד בסביבתי היה עץ קוקוס. טיפסתי כמה מטרים לגובה בטוח. הסתכלתי סביב. ראיתי חתול מפוחד נאחז בקרש בכל כוחו. "שנינו באותו מצב", חשבתי.

הבחנתי בבקתה גבוהה שנותרה עומדת על תילה לא הרחק ממני. "זאת התוכנית, שם בטוח יותר", חשבתי. ואז שמעתי עוד גל מגיע. תפילותי התחלפו מ"עזור לי", ל"לא עוד גל".

אחרי שהמים נסוגו שוב הגעתי לבקתה. אחרי שטיפסתי עליה לא יכולתי לזוז יותר. כוחותי אזלו לחלוטין. עכשיו התחלתי לחוש בכאב.

מתנת יומולדת

את הלילה הארוך בחיי ביליתי בבקתה בצלע ההר אליה הגעתי בסיוע תיירים שניצלו. למחרת בבוקר פינו אותי במסוק לבית החולים הקרוב בעיר קרבי עם זיהומים פנימיים וחיצוניים. זה היה יום ההולדת שלי על פי התאריך העברי. קבלתי את החיים במתנה. 

בלילה נותחתי לראשונה וגם הצלחתי להתקשר הביתה בסיוע הנספח הצבאי באזור. זה היה 40 שעות אחרי האסון. את ענת ראיתי במקרה בבית החולים. שתינו היינו מרותקות למיטה אבל בריאות ושלמות יחסית.

אחרי יומיים הוטסתי לבית החולים במבוגראד בבנגקוק. מיד לאחר הגעתי נותחתי שוב. הייתי מאושפזת שם עוד ארבעה ימים לערך עד שהחום שלי ירד ויכולתי לטוס ארצה. בבוקר ה-31/12 הגעתי לבית החולים "הדסה עין כרם" ופגשתי את משפחתי. אושפזתי במחלקה האורתופדית למשך כחודש, במהלכו עברתי ניתוח נוסף ברגל. למדתי מחדש, כמו תינוק, לשבת, ללכת. רק לאחרונה ממש חזרתי לעצמי. לפני חודשיים עברתי עוד ניתוח.

השתחררתי מצהל בסוף אוקטובר, והיום אני סטודנטית לכלכה לתקשורת באוניברסיטיה העברית. אני בת 22. למרות הכל, אני בחיים.