כוכב נדיר

בדף התוכנייה של "כוכב בלי שם" נכתב שזו ההפקה המקצועית הראשונה של המחזה בארץ. לא ממש מדויק. לפני שנתיים עשה זאת תיאטרון הספרייה, אבל זה לא פוגם בהישג של ניקו ניתאי, שהצליח להעמיד הפקה אינטליגנטית ומשוחקת היטב של המחזה הפיוטי מאת המחזאי היהודי-רומני, מיכאל סבסטיאן, בתיאטרון קרוב.

המחזה, שנכתב בימי מלחמת העולם השנייה תחת השלטון הפאשיסטי, הוא קומדיה רומנטית וקצת מיושנת על מורה לאסטרונומיה בעיירה נידחת, שמבלה זמנו בחיפוש אחר כוכבים בשמיים, עד שיום אחד, במקרה, נופל לידיו כוכב אמיתי בדמות אישה יפה שמסולקת מהרכבת בתחנה הישנה.

ההפקה של ניתאי נהנית מתפאורה אפקטיבית של ליאת רייכנברג-אורון וממוזיקה יפה שהלחין פרדי גוטליב, אך בעיקר מציגה משחק נהדר שלא היה מבייש שום תיאטרון רפרטוארי. מוסקו אלקלעי הוותיק מצוין בתור מנהל התחנה המפולפל ומיקי מרמור חוגגת עם התפקיד הגרוטסקי של העלמה קוקו המוסרנית. רם רחמים בונה דמות שובת לב בתור המורה התמים למוזיקה, ואילו ניתאי עצמו מוסיף מניסיונו הבימתי הרב בתור הגבר העשיר שבא להחזיר את האלמונית לכלוב הזהב שלה.

מעל לכל, שני שחקנים ממלאים את ההצגה באיכות נדירה של תום, פשטות ורומנטיקה אמיתית. ורד שוורץ, בתפקיד האלמונית, היא לא רק יפה להדהים אלא גם מצליחה לבנות דמות מושכת וצבעונית שקשה לא ליפול בקסמיה. לצידה אבי חדש, בתור המורה הנחבא אל הכלים, מגיש ביצוע אמין, נקי ומלא ניואנסים רגשיים כמו שמעולם לא ראיתי אותו נותן בעבר. בזכותם הופכת ההצגה המתוקה הזו לכוכב נדיר, שמראה שלפעמים באמת צריך לסטות מהמסלול המקובל כדי לגלות את היופי במקום רחוק, הנקרא משום מה קרוב.