שתף קטע נבחר

שמפניה: פוזה ופרוזה בעולם היין

שגיא קופר עומד על ההבדל בין עיתוני יין לעיתונים כלכליים ביחס לשמפניה, ומגיש סקירה קצרה של יינות מבעבעים מקומיים ותוצרת חוץ

סוף השנה האזרחית משחרר לאויר העולם את כל הפוזה והפרוזה שיש בעולם היין. פתאום, כל העיתונים ואתרי האינטרנט בעולם מפרסמים רשימות שלמות על יינות מבעבעים, אלה שהם בחזקת הקניה הטובה ביותר, ועל שמפניות, שגם הן בחזקת הקניה הטובה ביותר.

 

אין לי בעיה עם העניין הזה, לחלוטין, ופה ושם אני אפילו שותף לקנוניה השיווקית הזאת, אבל מעניין לראות את ההתיחסות של טורי ואתרי היין השונים לנושא, אל מול ההתיחסות של אתרים כמו פורבס ואחרים שהם, איך נאמר, יותר "ביזנס אוריינטד". או יותר נכון "ביזנסמן אוריינטד".

 

פורבס, למשל, פרסם את רשימת עשרת המבעבעים היקרים ביותר שנמצאים על המדף העונה. העורכים לא חיפשו דווקא את האזוטרי – בקבוקים ב- 15,000 דולר תמיד אפשר למצוא - אלא את מה שאפשר לקנות בחנויות המתמחות השונות וגם להזמין - רצוי בתריסרים, כמובן - בטלפון.

 

ברשימה של פורבס מככב קרוג, אחד מבתי השמפניה המובילים והמפורסמים יותר בצרפת. קרוג הוא האחרון מבתי השמפניה שעוד משתמש אך ורק בחביות עץ ליישון כל השמפניה שלו, ומשחרר בקבוקים רק לאחר שש שנים של יישון. הבקבוק היקר ביותר שהפורבס מוצא הוא הקרוג קלו דה מסניל 1995 (מדובר בסינגל ויניארד מחלקה קטנה של בערך 16 דונם), שעולה כ- 750 דולר. הנון וינטאג' שלהם עולה כ- 170 דולר, והוא ה- NV היקר ביותר.

 

ואצלנו? מרגיז קצת, האמת. המיסים הורגים את העניין הזה, כרגיל. נכון שזה לא מדאיג כל אחד, וממילא לא כולם יכולים להרשות לעצמם בקבוק שמפניה אמיתית, אבל למה בקבוק מואה שנדון בסיסי למדי עולה כאן כמאה דולר? רק לשם השוואה, בקבוק של לורן פריה גראנד סיקל, שהוא ה- NV היקר ביותר ברשימה של פורבס (שאינו קרוג), ושהוא מצוין בכל קנה מידה אפשרי עולה 85 דולר. פול רוג'ר 1998 – וינטג' שמפן – עולה 82 דולר. אגב, בניגוד ליקבי רמת הגולן שמדווחים על עליה בפופולריות של המבעבעים, בדיוטי פרי לא רואים עליה כלשהי במכירות השמפניה דווקא לקראת הסילבסטר. אולי זה מעיד על כך שאנחנו לא באמת רואים סיבה למסיבה בסילבסטר? לא יודע.

 

ומה שאינו שמפניה?

 

קווה, זה הדבר הכי קרוב לשמפניה ושנמכר כאן בכמויות גדולות. זהו יין מבעבע שנעשה בשיטה המסורתית – כבר אסור לאמר אפילו "מתוד שמפן" על משהו שלא בא משם – בספרד. יש כמה "כוכבים" כמו הקריסטלינו שמביאים שקד ודרך היין או האליגואר של הכרם. בטווח של 50 עד 100 שקל אי אפשר לטעות ממש בגדול.

 

מי שרוצה משהו שונה – ונוסע לחו"ל, כי בארץ אני לא יודע שיש – מוזמן לנסות מבעבע איטלקי שאינו "סתם ספומנטה". יינות DOCG ממחוז שנקרא Franciacorta. מחוז היין הזה, שקיבל מעמד DOCG רק ב- 95', מייצר כיום בעיקר יינות מבעבעים, בשיטה המסורתית, משרדונה, פינו נואר ופינו בלאן ופינו גרי. האזור כולו לא זכה בכלל להכרה עד שנות השישים, ומאז הוא בעליה מתמדת. רק היינות המבעבעים מסווגים DOCG, היתר מסווגים DOC ונקראים Terre di Franciacorta. שמות טובים מהאזור הם ברלוצ'י והיין של מאוריציו זנלה – שהוא מי שהאזור חייב לו את מעמד ה- DOCG שלו.

 

ולנעשה בארצנו

 

יקבי רמת הגולן הוציאו את הבלאן דה בלאן החדש שלהם – בציר 99'. כאמור, היקב מדווח על כך שהקטגוריה והדרישה ליינות האלה עלתה מאוד, והאמת שאפשר להבין למה. הירדן, גם הברוט וגם הבלאן דה בלאן (שעשוי רק משרדונה) נותנים תמיד תמורה טובה לכסף, קריספיים, מאוזנים, ארומתיים, ואתם יודעים מה? הם גם ארוזים בצורה מכובדת, וגם זה חשוב. היינות עולים 92 שקל לברוט, ו- 105 שקל לבלאן דה בלאן (מחירים מומלצים לצרכן).

 

אם אתם נוסעים לחו"ל, ישמח אתכם בודאי לדעת שבדיוטי פרי נמכרות מואה שנדון (בציר 96') ב- 49.90 דולר, דום פריניון 93' ב- 129$ ו-Mumm קורדון רוז' ב- 42.50דולר. אריזת המתנה של Perrier Jouet, השמפניה שמעוטרת בעיטורי אר נובו, עם שתי כוסות תואמות, נמכרת ב- 139 דולר. כל אלה – ואחרות – נמכרות שם במבצע הרגיל שלהם, הווה אומר 3 + 1.

 

לחיים, ושנה טובה.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים