מה קורה ברשות הפלסטינית?

קשה להאמין, אבל חלפה שנה. ב-9 בינואר 2005 נבחר מחמוד עבאס, הוא אבו מאזן, לתפקיד יו"ר הרשות הפלסטינית. בישראל וברשות נוצרה תקווה שמשהו הולך להשתנות. אבל שנה אחרי, נדמה שמעולם לא היה בלגן גדול כל כך ברשות הפלסטינית, וחוסר ודאות מוחלט לגבי עתידה - ולגבי עתידנו.

בחצות של ה-31 לדצמבר, לפני יומיים, מיהרו כל הארגונים הפלסטינים להודיע כי מבחינתם הרגיעה הסתיימה. הארגונים גיבו את הודעותיהם בהמשך ירי הרקטות לעבר ישראל. תנועת החמאס מצידה הייתה זהירה יותר בהודעתה וזרועה הצבאית הודיעה כי לאחר סיום ההודנה (או התהדיאה), ההתנגדות הפלסטינית "רשאית להגיב על פשעי ישראל נגד הפלסטינים". כמה זמן ינצור החמאס את האש, לאחר שגם נמנע מלהצטרף לירי הרקטות? ההערכה היא כי דחייה בבחירות לרשות (25 בינואר) תחזיר את הארגון (שבחודשים האחרונים המשיך לחמש עצמו ואף לספק תחמושת לארגונים האחרים) אל מעגל האלימות והטרור.

אז מה יהיה? ynet מביא לכם מדריך מקוצר לנעשה ברשות הפלסטינית: כיצד לפרש את תמונות הכאוס והאנרכיה שאותן אנו רואים מידי יום בשטחים? ומה זה אומר לגבי העתיד הקרוב והרחוק שלנו ושל הפלסטינים? לקרוא ולשמור.

האם אנו צפויים לגל טרור חדש? האם הרגיעה הסתיימה?

באופן מעשי, הרגיעה נושמת את נשמתה האחרונה. כל הפלגים הפלסטינים החמושים, אנשי אל אקצה של הפתח והקבוצות החמושות האחרות של התנועה הודיעו כי מבחינתם אין מה לדבר על רגיעה. הג'יהאד האיסלמי ממשיך במשחק הכפול שלו, שבו ההנהגה המדינית בשטחים ממשיכה לטעון כי היא תומכת ברגיעה אך הזרוע הצבאית שלה נותנת את הטון בפיגועים ובירי רקטות מהרצועה. החמאס ממשיך לשמור על עמימות, כשמנהיגיו בחו"ל ובראשם משעל מדברים על קץ הרגיעה - בעוד המנהיגים ברצועה אומרים כי לא נתקבלה כל עמדה בנוגע להמשך הרגיעה. עמדת החמאס, כארגון מרכזי - תקבע סופית, והרבה תלוי בהחלטה בנוגע להשתתפות התנועה בבחירות וגם בנוגע למשחקים האזוריים הקשורים ללחץ על סוריה ואיראן. ההערכה היא כי עד אחרי הבחירות ברשות לא צפוי שינוי דרמטי בעמדת הארגונים והרגיעה תימשך בצורה כזו או אחרת עם מינונים מבוקרים של פרצי אלימות. רק אחרי הבחירות, בכפוף לתוצאות ולהתבהרות המצב הבינלאומי בנוגע לסוריה והמערכת הפוליטית בישראל, ניתן יהיה להחליט לאן נושבת הרוח בעניין הרגיעה.

למה נראה שבשטחים יש מצב של כאוס ביטחוני מוחלט?

במהלך קמפיין הבחירות הבטיח אבו מאזן לפלסטינים שני דברים עיקריים: רפורמות אמיתיות וביטחון לאזרחים. לגבי החלק הראשון, הדעות ברשות חלוקות לגבי הצלחתו. אבל הבעיה הגדולה היא בסעיף השני והמרכזי של מערכת הבחירות, הביטחון לאזרח. בתקופה האחרונה ההידרדרות הביטחונית לא רק שפוגעת באזרח הפלסטיני, אלא מציבה סימן שאלה גדול על יכולתה של הרשות להמשיך ולתפקד - ויש האומרים להמשיך ולהתקיים. נראה כי עדיין מדובר בכל זאת באנרכיה המתנהלת במסגרת חוקי המשחק של מאבקי הכוח ברשות, בעיקר בפתח. האופטימים אומרים כי לכל השותפים באנרכיה ברורים מהם הגבולות ומי הבוס: "יש אנרכיה, זה נכון, אבל אין כאוס מוחלט", הם אומרים.

זביידי חוגג בשטח. צילום: איי.אף.פי.

מה בעצם השינוי הגדול שחל ברשות מאז בחירתו של אבו מאזן?

למרות הנטייה האופנתית לזלזל ביכולותיו של היו"ר לעשות סדר ברשות, אין ספק שההישג הגדול שלו הוא הרגיעה שהשיג במרס עם הארגונים הפלסטינים החמושים. למרות חריגות בדמות פיגועים בתוך ישראל וירי של רקטות מהרצועה, הרגיעה הייתה חיונית להצלחתה של ההתנתקות, שסימנה, גם אם באופן חד צדדי, תזוזה מדינית. בתקופתו של אבו מאזן, למרות אווירת האנרכיה, עדיין קיימת תחושה ברחוב שלמרות הכול יש שלטון חוק מסוים, ישנה יותר אכיפה ונוכחות של המשטרה, טיפול יחסית רציני בעבירות אזרחיות, מאבק מסוים בשחיתות וגם העברתם לכלא הרשות ביריחו של פעילי ארגונים כמו אנשי גדודי אל-אקצה ואנשי ג'יהאד איסלאמי שסירבו לציית להוראות הרגיעה. רוצים עוד הוכחה? הבורסה הפלסטינית שברה השנה שיאים, כמו ברחוב אחד העם.

אם כך, מדוע נמשכת האנרכיה ברשות, הן במישור הפנימי והן מבחינת הירי על ישראל?

אבו מאזן התחייב במהלך מערכת הבחירות שלא ייגרר למלחמת אזרחים ולא יכפה את התחייבויותיו מהבחירות על הארגונים הפלסטינים בכוח הזרוע. למעט מקרים ספורים שבהם התעמתו אנשי הביטחון הפלסטינים עם פעילי חמאס, נאלץ אבו מאזן ברוב המקרים לנשוך את השפתיים ולהבליג בכל פעם שהארגונים ירו רקטה או ביצעו פיגוע בקניון ישראלי. באמצעות הדיאלוג מול הארגונים הצליח אבו מאזן להוביל לרגיעה מסוימת, וכך קיווה להמשיך ולנהל את העניינים באופן נחוש, אך באמצעות דו-שיח.

הבעיה של אבו מאזן נעוצה בעובדה שבמשך שנים אף גורם ברשות, במהלך האינתיפאדה ואף לפניה, לא הפגין סמכות אמיתית. אחרי שנים כה ארוכות לא ישובו עבריינים שנהנו מההפקר לציית לחוק ולא ישובו פעילי הארגונים לציית ליו"ר החדש. אלה וגם אלה המשיכו לבחון את מידת סבלנותו של אבו מאזן. אז למה יש אנרכיה? קיימים מאות ואולי יותר של ארגונים וחוליות עצמאיות במנגנונים השונים; בתוך הפתח לא חסרים פלגים לא צייתניים; קיימת השפעה איראנית ישירה או באמצעות חיזבאללה על השטח; ישנה מנהיגות פלסטינית שיושבת בחו"ל, בעיקר בדמשק, ומושכת בחוטים לרוב בכיוון של הסלמה (כמו חאלד משעל למשל). כל אלה מסבירים את האנרכיה המתמשכת.

אם אבו מאזן לא פועל, מי ממלא את החלל? מי באמת שולט ברשות? מיהם מנהיגי דור העתיד של הפלסטינים ומיהם השחקנים המרכזיים בשטח?

לשאלה זו תשובות רבות. ברשות קיימים אינספור מוקדי כוח, רבים מהם נהנים מתמיכה של קבוצות חמושות ושל גורמים חיצוניים. הנה ריכוז של השחקנים המרכזיים:

• דוגמת זביידי: בכל ישוב פלסטיני, במקביל למושל ולראש העירייה קיים ראש הזרוע הצבאית, בעיקר זו של הפתח, ששולט באזור שלו. לראיה, הדוגמה של ג'נין וזכריה זביידי. בכירי רשות שלא מתאמים עם זביידה ביקור בג'נין - סביר להניח שיזכו למטח יריות, לא כחלק מקבלת הפנים אלא כדי להראות להם את הדרך החוצה או כדי "להסביר" להם שכדי שהביקור יהיה מוצלח ושקט הם חייבים לפגוש את זכריה כדי "לתאם ולהסדיר את העניינים". במקרים רבים, הפכו הפעילים החמושים לכתובת עבור האוכלוסייה.
  

• מפקדי המנגנונים: הרפורמות של אבו מאזן החלישו את מוקדי הכוח "הקלאסיים" שהיו בידי מפקדי המנגנונים. לא נותרו כמעט מפקדים שריכזו בידם כוח ושררה כפי שהיה בימי מוסא ערפאת (שנרצח), מוחמד דחלאן וגי'בריל רג'וב, כשאלה היו מפקדי המנגנונים.
  

• גדודי חללי אל אקצה הוא הארגון הבעייתי ביותר בשטח והקשה ביותר לשליטה כתוצאה מכפיפותו לבעלי אינטרסים רבים, לעיתים מנוגדים ויריבים. פעלי הארגון מכניסים מועמדים לבחירות, שולטים ברחוב, סוגרים את ועדת הבחירות, יורים ועושים ככל העולה על רוחם בשטח. זהו הגורם שאולי ממאיס יותר מכל על אבו מאזן את חייו כיו"ר הרשות. בכוח הנשק ובחסות חוסר הרצון ולעיתים חוסר היכולת לעצור את אנשיו, הארגון ממשיך לפעול ולהשתולל. הוא פועל כשלטון של ממש במקרים רבים ובמקומות רבים.
  

• הארגונים החמושים האחרים: הפלגים הפלסטינים ניצלו את הוואקום המסוים שנוצר כתוצאה מהשינויים בהנהגה והמאבקים בפתח. הארגונים, בעיקר החמאס, ניסו, מבלי לקרוא קריאת תיגר אמיתית על הרשות, להגביר את אחיזתם והשפעתם ולהפוך לאחד ממוקדי השליטה. החמאס מנהל באמצעות הרשת האזרחית שלו מדינה בתוך מדינה. הוא מינה מפקדי אזורים המקבילים לעמיתיהם ברשות ומציב אלטרנטיבה ברורה. עם זאת, לא ברור האם הכריע אם התנאים בשלים לעלייתו לשלטון. סוגיית השלטון היא חלק מהדיון בחמאס ובכלל בתנועת האחים המוסלמים.
  

• ומה עם הדור הוותיק בפתח? אנשי הדור הוותיק מנהלים קרב מאסף על השפעתם, יש הטוענים כי הם נלחמים על קיומם. חבורה זו נחלקת לאנשים הנהנים מפריבילגיות מופלגות עוד מימי ערפאת ושואפים לשמר אותן, ומנגד גורמים שבאמת ובתמים מאמינים כי הם ממשיכי הדרך של רוח המהפכה הפלסטינית. רשימת הפתח מוכיחה כי קבוצה זו נחלשה אך עדיין מוקדם להספיד אותה.
  

• מנהיגי השטח: מדובר בעיקר במנהיגי הדור הצעיר של הפתח כמו מרואן ברגותי, מוחמד דחלאן וג'יבריל רג'וב. המונח "שטח" נועד גם כדי להבדיל ביניהם לבין ההנהגה הוותיקה, לרוב זו שבאה מטוניס. מדובר בשלושה מהאנשים היותר חזקים בשטחים, אם לא החזקים ביותר. ניצחונם בסוגיית רשימת התנועה לבחירות הכלליות רק מוכיח את כוחם העולה.
  

מהו סוד כוחם של ברגותי, דחלאן ורג'וב?

יש להבין כי בכיר הפתח מרואן ברגותי מהווה כיום את אחד ממוקדי השליטה המובילים ברשות - למרות היותו בכלא הישראלי. ברגותי נחשב למנוע מאחורי האינתיפאדה וגם למנוע מאחורי הרגיעה האחרונה, הוא הציר

 המרכזי שמכתיב את סדר היום בבחירות בעיקר בכל הנוגע לפתח לקראת ה-25 לינואר (יום הבחירות המתוכנן). הוא עומד בראש רשימת הפתח, אחרי דחיקתם של ותיקי התנועה ממנה ומסומן כיורשו של אבו מאזן. ההערכות לגביו הן שמוקדם או במאוחר ולא הרבה במאוחר תעלה לדיון אמיתי שאלת שחרורו מהכלא בישראל כדי "שיעשה סדר ברשות".

למרות מחנה לא קטן של מתנגדים, ממצב עצמו מוחמד דחלאן כאחד המנהיגים האלטרנטיביים החזקים ביותר ברשות. הוא מרחיב כל העת את שליטתו בתחומי חיים רבים של הפלסטינים. בין היתר ריכז בהצלחה את "תיק ההתנתקות" ונהנה מתמיכה גוברת בקרב רוב פעילי הפתח ברצועה, בקרב הדור הצעיר ואצל חלקים נרחבים בגדודי חללי אל אקצה. על רקע הטיפול הסביר בהתנתקות, מעמדו בציבור מתחזק. הוא נהנה גם ממעמד חזק בקהילה הבינלאומית. גם אחרי התפטרותו מהמערכת הביטחונית הפלסטינית ומהממשלה הפלסטינית, דחלאן ממשיך להיות בורג חשוב ומרכזי. בכירים מחו"ל שבאים לרשות, בעיקר לעזה, נפגשים עימו לסגור עניינים - למרות ששוב אינו מחזיק היום בשום תפקיד רשמי.

באשר לג'יבריל רג'וב, יחד עם דחלאן הוא נחשב לאחד הבודדים שמבחינת הקהילה הבינלאומית הוגדר כ"מי שניתן ליזום עימו עסקים". נהנה מתמיכה כמעט עיוורת של אנשי הביטחון המסכל בגדה ובקרב חוגים בגדודי חללי אל אקצה. שימש כיועץ לביטחון לאומי עד לפני זמן קצר, המוציא והמביא (יחד עם דחלאן) עבור המצרים, האמריקנים והאירופיים. לאחר דעיכה מסוימת במעמדו במהלך שנות האינתיפאדה הראשונות, רג'וב שב למרכז העניינים ונחשב לבעל שליטה גדולה בענייני הרשות.

אז בשטח יש בלגן וריבוי של מוקדי שליטה. מה קורה עם הבחירות ב-25 בינואר? הן יתקיימו?

אבו מאזן התחייב עשרות פעמים בחודשים האחרונים כי הבחירות תתקיימנה במועד. באחת הפעמים הוא אמר כי הבחירות תידחנה רק אם ימות. בשבועות האחרונים עמד אבו מאזן מול לחצים של ישראל וארצות הברית למנוע את השתתפות החמאס. בשבועות האחרונים הוא עומד בלחצים גדולים עוד יותר מצד אנשי הדור הוותיק החוששים מצניחה במעמדם ודורשים מאבו מאזן לדחות את הבחירות. לטענתם, לא ניתן לקיים את הבחירות כאשר תנועת הפתח מפולגת וכאשר אין הבטחה רשמית מישראל בנוגע להצבעתם של הפלסטינים תושבי מזרח ירושלים.

משחק האינטרסים כאן ברור: המתנגדים לבחירות הם בעיקר אנשי הדור הוותיק, המתקשים לראות את ברגותי, דחלאן ורג'וב מאיישים את העמדות הבכירות והראשונות ברשימה ובמחוזות הבחירה. התומכים בבחירות בתוך הפתח הם מה שמכונה אנשי הדור הצעיר, שרואים לראשונה אפשרות ריאלית להשתלט על התנועה לקבוע את מדיניותה.

ומה עם החמאס? התנועה רואה בבחירות הזדמנות בלתי חוזרת לרשום הישגים שממצבים אותה לא רק כתנועת התנגדות, כי אם כתנועה פוליטית חמושה - דוגמת חיזבאללה בלבנון. למורת רוחה של ישראל, הרי שיש לומר כי בכל תסריט חמאס ינצח מבחינת הציבור הפלסטיני:

• אם ישתתף בבחירות ויזכה בתוצאות הצפויות לו, כשליש מקולות הבוחרים, אזי הוא באופן רשמי ממצב את עצמו ככוח פוליטי שאין להתעלם ממנו כשבאים להרכיב ממשלה ולקבל החלטות מדיניות. במצב זה החמאס יגדיל את שליטתו והשפעתו וכן ימצב עצמו כשווה לתנועת הפתח. החמאס מקווה שבמקרה זה הן הציבור הפלסטיני והן הקהילה הבינלאומית יעכלו באופן הדרגתי את קיומו ככוח חמוש ופוליטי, וזאת בדרך להתבססותו כאלטרנטיבה היחידה לרשות.
• אם תימנע השתתפותו (בלחץ ישראל וארה"ב), ינופף החמאס בחולשה של הרשות ובהשתתפות בכירי הרשות במזימה בינלאומית שנועדה למנוע ממנו להשתתף בבחירות. החמאס ימקד את מתקפתו הפוליטית מול הרשות ויכנה את אנשיה "אנשי לאחד הפלסטינים" (השוואה לצד"ל, שאנשיו נחשבים משתפי פעולה של ישראל - ע.ו.). במקרה זה, סביר להניח שהציבור הפלסטיני יגלה הבנה לעמדת החמאס. בנוסף, יוכלו נציגי החמאס לטעון כי נמנעה מהם הדרך להשתתפות פוליטית וכי האמצעי היחיד שנשאר בידיהם הוא המאבק המזוין.