שאלה של אורך נשימה

המילה 'אוליגרכים' קהתה מרוב שימוש בשנים האחרונות – שימוש שלא נעשה תמיד בהקשרים הנכונים. לא כל מי שנולד בברית המועצות הוא 'אוליגרך': לא מבחינת כמות הכסף העומדת לרשותו, לא במובן שהתעשר כשההון האגדי של האימפריה הסובייטית עמד לחילוקה, ומי שהיה מהיר, חסר מעצורים ונחוש מספיק צבר סכומים בלתי נתפסים בזמן קצר; ולא במובן של ההתנהגות וסממני העושר שהוא מפגין.

ללב לבייב וארקדי גאידמק יש היסטוריה עסקית משותפת ענפה, לא כולה ידועה בציבור. יש להם היום יריבות, שיש בה גם לא מעט אינטרסים משותפים, בשוק היהלומים באפריקה. יש להם, וכאן אנחנו נכנסים כבר למחוז מראית העין, גם תחרות אישית לא קטנה, תוצאה של שתי העובדות הקודמות. כאן, פחות או יותר, נגמר הדמיון בין שני הטייקונים שנכנסו ברעש גדול לעולם הכדורגל הישראלי.

גאידמק, עד כמה שאנחנו יכולים לשפוט את מניעיו, חיפש לגיטימציה ומעמד ציבורי. אולי בגלל שנחקר בפרשת הלבנת ההון בבנקים ישראלים, אולי בגלל סעיפי האישום התלויים נגדו בצרפת על חלקו, לכאורה, במה שהעיתונות הצרפתית מכנה 'אנגולה-גייט': פרשה מסועפת של נשק תמורת נפט, שמעורבים בה בנו של הנשיא לשעבר פרנסואה מיטראן ופוליטיקאים בכירים. מן הראוי לציין שאנגולה-גייט מוכרת כבר כמעט עשור, וגאידמק – שבגלל סעיפי האישום עזב את צרפת לאחר 25 שנים שם – נזכר רק עכשיו לעורר רעש כזה בישראל.

ארקדי גאידמק. קיבל פירסום, אולי יותר ממה שתיכנן (צילום: שאול גולן)

לא רק רעש הוא לא עשה מאז חזר לישראל ב-1997 (גאידמק הגיע לכאן לראשונה ב-1972, ואפילו היה קיבוצניק בבית השיטה), אלא גם לא יותר מדי עסקים. נדמה היה שנוח לו עם מעמד של איש מסתורין, בבית המפואר בקיסריה ובלי פרופיל גבוה מדי בישראל. למה הוא נזכר דווקא עכשיו? לא ברור.

מה שברור הוא שרכישת קבוצת ספורט היא אכן דרך מהירה ליצירת מוניטין וקבלה בחוגים רמי מעלה, לא רק בישראל אלא בעולם כולו. מישהו נתן לגאידמק את העצה הזו וקישר אותו עם שר האוצר, לא פחות, שהיה מעורב ברכישת בית"ר, בכסף הגדול שנתן להפועל ירושלים כדורסל ובתרומה לסכנין. אם גאידמק רצה פרסום, זה מה שהוא קיבל – אולי אפילו יותר ממה שתיכנן.

לבייב הוא סיפור אחר לגמרי. הוא שחקן מרכזי בזירת העסקים הישראלית כבר זמן רב. גם הוא, כמו גאידמק, עזב את ברית המועצות הרבה לפני שקרסה – הוא עלה לארץ ב-1971, שירת בצה"ל והחל כאן את דרכו כלוטש יהלומים. הוא עשה את הונו בעולם היהלומים, עולם שבו רב הנסתר על הנגלה, אבל מאז שרכש ב-1996 את השליטה בחברת אפריקה-ישראל הוא משקיע כאן בעסקים לא מעטים אחרים, ומוזכר כרוכש אפשרי כמעט בכל עיסקה גדולה. לבייב לא היה צריך מוניטין, לגיטימציה או מעמד. אם גאידמק אמר לאחרונה שהוא חוסך מיליון דולר בחודש על פרסום, לבייב לא קנה ב-20 מיליון השקלים ששם בהפועל ת"א אפילו גרם אחד של פרסום. אז למה? אולי היריבות עם ארקדי, אולי משהו אחר. כנראה לא המניעים שהביאו את האוליגרכים האמיתיים, אנשים כמו ידידו של לבייב, רומן אברמוביץ', לקבוצות כמו צ'לסי.

יעקב שחר, נכונותו להשקעה עלתה על זו של לוני (צילום: ערן קמינסקי)

מה זה יעשה לכדורגל שלנו? אני חושב שבעיקר טוב. עד לאחרונה הטייקון היחיד שהיה מעורב בכדורגל היה יעקב שחר, שהונו האישי ונכונותו להשקיע חלק ממנו במכבי חיפה עלו בהרבה על אלה של לוני הרציקוביץ' או קבוצת הרוכשים של הפועל תל אביב. לגאידמק ולבייב יש כסף בלי הגבלה במונחי הכדורגל הישראלי. השאלה הגדולה לגביהם היא של אורך נשימה ונכונות להישאר במשחק הרבה זמן. מי שבא לרווחים מהירים – בכסף או במשהו אחר – בדרך כלל לא נשאר. אם גאידמק ולבייב ישארו, ואליהם יצטרף אולי רוכש של מכבי תל אביב, יהיו כאן לראשונה 3-4 קבוצות עם כסף גדול. זה לא יעשה את הכדורגלן הישראלי לטוב או חרוץ יותר, אבל יביא לפה מאמנים טובים, שחקני חיזוק טובים וחלומות אירופיים.