שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סכנה לעתיד האנונימיות ברשת
    תזכיר חוק חדש עשוי לעגן את האנונימיות של הגולשים - לראשונה בתולדות המשפט הישראלי. עם זאת, בתזכיר אין די מנגנונים שימנעו מקרים של ניצול לרעה של ההליך. ספקי האינטרנט עשויים לדרוש מהגולשים להסכים מראש לחשיפת הזהות, ואילו בתי המשפט עלולים לפסוק בקלות לטובת גורמים מסחריים, ובכך יקיץ הקץ על האנונימיות

    מדי פעם מערכת ynet מועדת ומצטטת אותי בהקשרים שונים של משפט וטכנולוגיה. לעתים קרובות, התגובות לכתבות מעניינות יותר מההערות שלי. לפעמים אני חושד שתלמידי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה סוגרים איתי חשבונות על ציון לא מחמיא. לפעמים ההערות גובלות בהוצאת לשון הרע, אבל ברוב המקרים הן משעשעות למדי, ובמיוחד מענג המשחק הנקרא אצלי: "המממ, אני חושב שאני מזהה את הסטודנט שכתב את התגובה".

     

    האם יש למי שהושמץ, או שפרטיותו הופרה, או שזכויות היוצרים שלו הופרו ברשת על ידי גולשים אנונימיים זכות לדעת מי עומד (או יושב) מאחורי הכינוי "סטודנט משועמם"?

     

    אחת הסוגיות הקשות כיום בענף המשפטי המתפתח של דיני המידע בסביבה הדיגיטלית היא חשיפת זהותם של גולשים אנונימיים.תזכיר חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ה-2005, שפירסם משרד המשפטים לאחרונה, מציע מנגנון של בקרה שיפוטית לחשיפת גולשים, במקרי הצורך. ההסדר המוצע מתמקד בתביעות אזרחיות, או אזרחיות באופיין: מצבים של סכסוך בין שני אנשים. לגורמי אכיפת החוק יש הסדר נפרד בקשר לחשיפת זהות חשודים.

     

    מי שמביט בי מהרשת לא יודע מי אני

     

    ברוב המקרים, האנונימיות מאפשרת לגולשים הזדמנויות לפתוח את סגור ליבם, להביע את עמדתם האמיתית בעניינים שעל סדר היום, להשתתף בשיח גם אם לא היו יכולים להשתתף בו כששמם גלוי, כמו שופט (אנונימי, כמובן) שצוטט לאחרונה בתקשורת, שסיפר כי הוא נוהג להשתתף בטוקבקים הנלווים לדיווחים על פסקי דין שכתב.

     

    האנונימיות מאפשרת לגולשים גם הזדמנות לבקר את מעסיקיהם או לחשוף שחיתות. גם במעגל האישי, האנונימיות מאפשרת לגולש לשוחח עם זרים בתחושת ביטחון, כמו אותו כלב מפורסם בקריקטורה של הניו-יורקר, היושב רכון על המחשב, ואומר לכלב שלצידו כי באינטרנט איש אינו יודע שאתה כלב. במובן הזה, האינטרנט היא "טכנולוגיה של חופש", וחגיגה לפרטיות, לחופש הביטוי ולדמוקרטיה בכלל.

     

    אבל המסיכה מאפשרת לגולשים גם לנשוך, ולהסתתר. האנונימיות מאפשרת לפגוע בשמם הטוב של אחרים, לנקום בהם, להפר את פרטיותם, או להפר את זכויות היוצרים שלהם. הנפגעים יכולים לתבוע את עלבונם ונזקיהם, אבל נתקלים בבעיה אחת: הם לא יודעים את מי לתבוע. במובן הזה, האינטרנט הוא "טכנולוגיה של אנרכיה", ומציע למעוניינים זירת פשע מפתה והתחמקות מאחריות חברתית ואישית.

     

    שיח מחשבים

     

    האינטרנט בנוי כך שהמחשבים המחוברים לרשת "משוחחים" ביניהם. כדי שהשיחה תעלה יפה, המחשבים צריכים לדעת את מיקומם האחד של השני (כתובת IP), ואת "השפה" שבה הם מדברים, כלומר את סוג תוכנת
    ההפעלה, הדפדפן ואפילו את רזולוציית המסך.

     

    מאחר שהתקשורת עוברת דרך ספק השירות של הגולשת, ובשל הארכיטקטורה הקיימת של הרשת, יש עקבות לגלישה. החוליה בה ניתן לקשר בין גולשת אנונימית לבין זהותה היא אצל ספק האינטרנט.

     

    הנפגע צריך לאתר את כתובת ה IP של הגולשת המשמיצה, ולפנות לספק השירות. הספקים יכולים להצליב את כתובת ה IP (ואת המועד המדויק של הגלישה) עם נתונים שקיימים אצלם בדבר המנויים, ולגלות מיהי הגולשת "האנונימית", או שמדובר דווקא בגולש. במילים אחרות, באינטרנט כל אחד יכול להיות כלב, אבל אם רוצים, אפשר לדעת בדיוק כמה פשפשים יש לו.

     

    ניסיון לאזן בין זכויות הגולשים לאינטרסים של התובעים

     

    התזכיר של משרד המשפטים מנסה לאזן מצד אחד, את זכותם של גולשים לפרטיות (ולטעמי, הזכות החוקתית לפרטיות מקיפה גם את האנונימיות של הגולשים), את זכותם של הגולשים לחופש הביטוי (האנונימי), ואת אינטרס הציבור בקיומו של חופש ביטוי בכלל.

     

    מהצד השני ניצבים האינטרסים של תובעים פוטנציאליים: מי ששמו הטוב נפגע, פרטיותו הופרה או זכויות היוצרים שלו הופרו על ידי גולש אנונימי. אצבע קלה מדי על הדק החשיפה תפגע בפרטיות ותהיה אפקט מצנן לביטוי ברשת, וכך תיפגע אחת התכונות החיוביות והדמוקרטיות של הרשת.

     

    חשוב להדגיש: נכון, הסדר כזה יאפשר לתפוס את ה"רעים", ויאפשר לנפגעים לתבוע את עלבונם. אבל בדרך תיפגע גם הפרטיות של גולש תמים, למשל שרוצה לבדוק בשקט בשקט מידע על מחלה מסוימת, או הגולשת שמחפשת מקום עבודה חדש. מצד שני, שמירה מוחלטת על אנונימיות הגולשים תפגע באינטרסים וזכויות לגיטימיים של מי שננשכו על לא עוול בכפם. האיזון העקרוני נפרט לפרטים, ושם קבור הכלב.

     

    תקדים בורוכוב

     

    התזכיר מציע לקבוע עקרון של אנונימיות, כשבצידה שני סייגים: הסכמה של הגולשים או צו של בית משפט. בכל שאר המקרים האנונימיות שלנו מוגנת. אם תתקבל ההצעה, תהיה זו הפעם הראשונה במשפט הישראלי שתהיה הגנה משפטית מפורשת על אנונימיות. אגב, החוק הקיים מטיל על ספק שירות התקשורת חובת סודיות בקשר לתוכנו של "מסר בזק או ידיעה המתייחסת למסר בזק" (סעיף 32 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), ויש להניח כי מונח זה חל גם על פרטי המתקשר. אבל התזכיר החדש מתייחס במפורש לסביבה הדיגיטלית, ומתמקד בשאלת הזהות בלבד, ולא בתוכן המסר.

     

    עד כה, ולפחות בעניין אחד הקשור באינטרנט, קבע בית משפט השלום כי אנונימיות אינה זכות מוגנת במשפט הישראלי. באותו מקרה, בורוכוב נ' פורן, חשף הנתבע את האדם שכינויו היה "אוקספורד". הנתבע, אגב, הכתיר את עצמו כ"מלך הערפדים". נראה שפסיקה זו, בכל הכבוד, צרה מדי, וניתן וראוי היה לגזור זכות לאנונימיות גם מהעיקרון הכללי של הגנת הפרטיות וגם מעקרון חופש הביטוי. בבתי המשפט תלויים ועומדים מקרים נוספים, הממתינים להכרעה.

     

    החשש: הספקים ידרשו מהגולשים להסכים מראש להסרת האנונימיות

     

    כמו במקרים רבים בחוק, לצד הכלל, חשוב לא פחות החריג לו. בתזכיר יש שני חריגים לכלל האנונימיות: האחד הוא הסכמה של האדם. כאשר גולש מסכים במפורש ובכתב למסור את הפרטים ולחשוף את זהותו – יכול ספק השירות או ספק האירוח (כלומר מנהל הפורום) לחשוף את הזהות, שהרי הגולש הסכים.

     

    מה יעשו הספקים? יש להניח שחלקם ידרשו מהגולשים להסכים מראש לחשיפת הזהות, ובכך יקיץ הקץ על האנונימיות. יש לקוות שספקים אחרים יבחרו באפשרות ההפוכה, וימצבו את עצמם כספקי שירות שאינם דורשים זיהוי מוקדם. במידה רבה, האנונימיות של הגולשים תלויה בהכרעה העסקית-ערכית הזו: האם הספקים ידרשו מאיתנו "להסכים" על ויתור האנונימיות, או שישאירו בידינו בחירה אמיתית.

     

    בקרה שיפוטית

     

    החריג השני שכלול בתזכיר מאפשר להורות לספק למסור את פרטי הגולש האנונימי לפי הכרעה שיפוטית. לפי ההצעה, לבית המשפט יינתן שיקול דעת להחליט בנושא, כאשר המבחן אותו הוא מונחה לשקול הוא אם יש חשש של ממש לביצועה של עוולה או עבירה. התזכיר משאיר את קביעת סדרי הדין והתנאים למתן צו חשיפת זהות לתקנות, ויש להניח כי שאלת שיפוי הספקים בגין הפעולות שיידרשו לבצע, וערבות כספית שיידרשו להפקיד אילו המבקשים את חשיפת הזהות, ייקבעו בתקנות.

     

    המבחן המוצע מצטיין בכך שהוא מפקיד את ההכרעה בידי בתי המשפט. אלמלא כן, הייתה האנונימיות שלנו מופקדת בידי ספקי השירות. הספקים מעוניינים, מטבע הדברים ומטבע המאזן שלהם, לספק שירות טוב, ולכן, ככל שהדבר עולה בקנה אחד עם המודל העסקי שלהם, לא לחשוף את זהות הגולשים. אבל האינטרסים המסחריים של ספקי השירות עשויים להשתנות.

     

    הם אינם חייבים לנו שום דבר, ופרט למנוי, לא בחרנו בהם לייצג אותנו. במילים אחרות, ספק מסחרי אינו ערובה מספקת להגנה על הפרטיות שלנו. אכן, חוק התקשורת וחוק הגנת הפרטיות מסייעים לגולשים גם במצב הנוכחי, אולם גם הספקים יעדיפו, כך נראה, שמלאכת האיזון בין תובע הטוען כי נפגע קשות לבין הגולשים האנונימיים לא תיעשה על ידם אלא על ידי בית המשפט.

     

    עוד חשש: בתיהמ"ש יורו על הסרת המסיכה בקלות

     

    המבחן המוצע בתזכיר החוק עמום משהו. בית משפט יידרש להכריע, ומטבע הדברים ההכרעה תיעשה במעמד צד אחד, אם להורות לספק השירות לחשוף את פרטי הגולש. זו החלטה בלתי הפיכה. כאשר לפני בית המשפט קיים רק צד אחד של הסיפור, יש חשש שבית המשפט יורה על הסרת המסיכה בקלות רבה מדי.

     

    וזה בדיוק החשש: שהליך הבקשה לחשיפת פרטים של גולשים ינוצל לרעה. לעיתים די לחשוף את זהות הכותב שהשמיץ כדי לסגור איתו חשבון. למשל, מעסיק שהושמץ ברשת וחושד שמדובר בעובד שלו: די שיחשוף את זהות הכותב המשמיץ כדי לנקום בכותב, ובאותה הזדמנות לשדר מסר תקיף לשאר העובדים: איתי לא מתעסקים.

     

    ערובות פרוצדורליות

     

    בתזכיר המוצע אין די מנגנונים למנוע מקרים של ניצול לרעה של ההליך. בתי המשפט עלולים להיכשל במשימה מחמת אופי ההליך כבקשה במעמד צד אחד. נדרשת כאן חשיבה יצירתית ויצירת ערובות פרוצדורליות שיגנו על הגולשים האנונימיים במקרים המתאימים. פתרונות אפשריים הם דרישה לתום לב מצד מבקש הבקשה להסרת המסיכה, המלווה בתצהיר ובהפקדת ערבות מספיקה.

     

    ראוי גם לדרוש שכאשר הדבר אפשרי, תוגש הבקשה לחשיפת הזהות בד בבד עם הגשת תביעה כנגד הגולש האנונימי (תביעה שניתן יהיה לתקן אחר כך, במידת הצורך). ראוי גם לקבוע מנגנונים מורכבים יותר, למשל של הזמנת הגולש האנונימי לדיון באמצעות נציג או עורך דין שיטען רק בקשר לעניין, מבלי לחשוף את זהות הלקוח.

     

    במקרה כזה תיחשף זהות הגולש רק לבית המשפט, אולם לא למבקש את החשיפה. הליך אחר, שעלותו גבוהה יותר, היא להטיל תפקיד תיווך על ספק השירות: הספק היודע ממילא את זהות הגולש יפנה אליו, יידע אותו בדבר הדרישה שהוגשה לחשוף את זהותו, ויאפשר לו בכך להתגונן, אם ירצה, וגם באמצעות נציג. מובן שפתרון כזה אינו מתאים לכל המצבים, אבל הוא יכול לצמצם את החשש מניצול לרעה של ההליך, ומאותו "אפקט מצנן" שיש לבקשות חשיפת זהות בכלל.

     

    תזכיר החוק רק פורסם, הציבור מתבקש להגיב (יש להניח שמשרד המשפטים יקבל גם תגובות אנונימיות), אחר כך תבוא הצעת חוק, ובסוף אולי גם חוק ממש. באמצע יש בחירות ושמחות אחרות, ועד אז, אין לנו על מי לסמוך, אלא על הספקים החפצים ביקרנו ובתי המשפט המגנים עלינו, שלא עשינו שום דבר רע לאף אחד.

     

    הכותב הוא ראש המרכז למשפט וטכנולוגיה, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    גולש לא אנונימי. אין לנו על מי לסמוך, זולת הספקים ובתי המשפט
    מומלצים