הלילות ליד מיטת אריק: זכרונות, תקוות ופחדים
בימים מורגשת המולה רבה במסדרון בהדסה המוביל לחדר בו מאושפז שרון. בלילות, מספרים המקורבים, בדממה, כבר משתלטות המחשבות הקשות על האובדן והיום שאחרי. הבנים גלעד ועומרי מנסים לעודד את הנוכחים ולשדר אופטימיות זהירה. לא תמיד זה מצליח. התחושות במסדרונות
הלילות ליד מיטתו של אריאל שרון שונים מאוד מהימים. בעוד שבימים המסדרון של המחלקה הנוירוכירורגית בקומה השביעית בהדסה הומה אדם, בלילות - השקט משתלט. זה הזמן שבו קרובי ומקורבי ראש הממשלה מתכנסים פנימה, ומוצפים במחשבות על האובדן, על החסר, על היום שאחרי, היום בלי אריאל שרון. אותו שרון שירד עליהם, קינטר אותם, אבל תמיד תמיד התעניין בהם, בבני ביתם ובלבטיהם האישיים ביותר.
ריח התרופות במחלקה הנוירוכירורגית הוא הדבר הראשון שמכה בעוצמה בחושים, כשיוצאים מהמעלית ופונים אל תוך המחלקה שבפתחה פרגוד טיפולים, פרגוד המונע הצצה של סקרנים. ליד הפרגוד, אנשי האבטחה של ראש הממשלה מונעים כניסה מכל מי שאינו בן משפחה או מקורב. ריח התרופות מוביל אותך במסדרון הצר, שבסופו, חדר הטיפול הנמרץ שבו שוכב אריאל שרון מורדם, אחרי שלושה ניתוחי מוח מסובכים לעצירת דימום תוך גולגלתי מאסיבי.
הקרובים והמקורבים רואים בקצה המסדרון הזה שני פתחים. בימים קל להם יותר לראות את הדרך לחיים. "כשאני שם ביום", מספר אחד המקורבים, "אני רואה את הדרך המובילה את שרון האבא, הסבא, השב מאושש אל חוות השקמים, אל הבית האהוב בשיפולי נופי המדרונות שבין רוחמה לדורות, עם העגלים שברפת ועם הצאן, עם מטע הפקאנים וממערבו מתנשאת גבעת הכלניות שם טמונה הרעייה האהובה לילי".
בלילה, ליד המיטה של שרון, מספרים המקורבים, רואים את הפתח המוביל אל אפשרות לכתו מאיתנו. כל מי ששהה בשלושת הלילות האחרונים ליד מיטתו בירושלים - החל בבניו, דרך כלותיו ונכדיו, יועציו ואנשי לשכתו, והחברים הרבים שצבר לאורך הדרך הנפתלת מאז כפר מל"ל ועד למעון ראש הממשלה בירושלים, מעיד שאינו יכול להתנתק בלילות מהמחשבה על הסוף של הזקן הלבבי ולבן השיער הזה.
אם רק אפשר היה להעלים את המצלמות
הבנים, עומרי וגלעד, יושבים בלילות באחת מפינות ההמתנה שלאורך המסדרון, ומקרינים אל הנוכחים הרבה כוח. הם אינם נסחפים למחוות של רגשות סוערים. במקרים רבים, כאשר השיחה גולשת אל הכאב, הבנים משגרים מילה או משפט קצר של נחמה לעבר הכואב. בניו של שרון לא מדברים הרבה, אבל קשובים לאלה שסביבם, מדחיקים את הכאב שלהם, משדרים אופטימיות זהירה שמקילה בעיקר על האחרים.
בכלל, כך מספר מקורב אחר, עומרי וגלעד אינם חשים בנוח עם כל הטרחה הזאת שסביבם, סביב אביהם הנלחם על חייו. כניסותיהם ויציאותיהם מבית החולים חפוזות, מהירות, הם אינם מתעכבים לרגע ליד מאות הכתבים והצלמים, בורחים מהתקשורת כמו מאש. מחד הם מודעים להתעניינות הגדולה בעולם בשלומו של ראש הממשלה הנאבק על חייו. מאידך, שניהם היו שמחים מאוד אילו יכלו להעלים מנופו של בית החולים את המצלמות, המיקרופונים והפנקסים המחטטים בנשמתם בימים הקשים האלה עבורם.
בלובי הגדול של בניין האישפוז, ישבה אמש בצד חבורת חבריו הקרובים של עומרי שרון. חבורה שכזאת שיוצאת יחד בסופי השבוע למסעות ג'יפים ומעצר ציידים לא חוקיים ברחבי הנגב. "אנשים", אומר אחד ממקורבי עומרי, "שלא היית רוצה להיתקל בהם בלילה חשוך". כולם בוגרי סיירות, כולם מקריחים משהו, כולם בג'ינסים וחולצות בחוץ, שנמצאים שם כדי לתמוך בחבר במצוקה.
בפינת הטלוויזיה התכנסה חבורת חסידים, עם שטריימלים על הראש וקפוטות של משי שחור, למעין טיש בתפילה לרפואה שלמה לשרון. הם מהמהמים נעימות חסידיות מרגשות, נושאים תפילה ושומעים דברי תורה מפי רבם הישיש, שהטריח עצמו כל הדרך מירושלים לכאן ברגל בשל קדושת השבת.
לא אלה ולא חבריו של עומרי, לא העיתונאים שבלובי ולא עשרות אזרחים שהגיעו במיוחד לבית החולים בו מורדם שרון במצב קשה, אינם מעיזים לעלות למעלה. אבל כולם מתעקשים להיות שם, להיות קרובים אל המסדרון המוביל אל פתח החיים, או פתח המוות, בו נמצא בשבת הזאת אריאל שרון.
לפנייה לכתב/ת 
בבית החולים
צילום: רפי בן חקון
הבן עומרי. מסייע
צילום: איי אף פי
הלילות הקשים
צילום: גיל יוחנן
בקצה המסדרון
צילום: איי פי
מומלצים
