שתף קטע נבחר

צאו לו מהוורידים

ההמון תובע שישיבו לו את המנהיג הנערץ, גם אם יהפוך שבר כלי ללא יכולת לשלוט בצרכיו. הניחו לאבא של גלעד ועמרי

אילו אמי הגיעה חלילה לבית-החולים עם כזה שטף דם במוח, הייתי אומר לרופאים חד וחלק: עזבו אותה. אל תפתחו לה את הראש, אל תאזנו לה את הלחץ התוך גוגלתי, אל תנשימו, ובעיקר: אל תעניקו לה חיים סיעודיים. היא אינה חפצה בחיים שכאלה. השבוע שוב ניצלה את ההזדמנות להשביע אותי, שאם היא עצמה לא תהיה בהכרה על מנת להבהיר זאת לרופאים - נעשה זאת עבורה. אבל זו לא אמא שלי שם, בקומה השביעית בהדסה, אלא אבא של גלעד ועמרי. לא אבא של כולנו, רק של בניו הביולוגיים.

 

ראוי לזכור כי לא בכל מה שמעניין את הציבור יש עניין ציבורי. ברגע שהתברר כי אין זה סביר שראש הממשלה יחזור לחיים ציבוריים, היה צריך לסיים את פסטיבל הנוירו-כירורגי, להוריד את

 מסך הפרטיות על קורותיו בין קירות בית-החולים ולהסתפק במינימום הנדרש כדי למנוע חרושת שמועות: הוא בין החיים ומחוסר הכרה. קצת קשה לקבל את זה, אבל מבלי שהיינו מוכנים לכך, הפך אריאל שרון באבחה אחת לאדם פרטי, שעומדת לו זכותו לפרטיות. בעיקר עומדת לו הזכות לכך שמי שיכריע בשאלות הנוראיות - איך יש להמשיך ולהיאבק על חייו ועד כמה - לא יהיו רחשי הלב של הציבור.

 

ישראל 2006 נוחה לשכוח את כבוד האדם. מן העובד הזר ועד ראש הממשלה, אנו הולכים ומאבדים את כבודנו לבן-אדם באשר הוא אדם. ההמון תובע שישיבו לו את המנהיג הנערץ, שיחוללו עבורו נס, והמערכת עושה כל שלאל ידה כדי לספק את תאוותו זו. אבל לא מוח, לא ראש ולא ממשלה מטופל שם בעין-כרם, אלא קודם כל בן-אדם. אבל זה לא מפריע לכל הערוצים כולם לזמר במקהלה את הפיזמון "אנחנו מקוויים ומתפללים שהוא ייצא מזה". על השיח השתלטו הרופאים והרבנים, שבתחום הדילמה בין אורך חיים לבין אורח חיים נמצאים באותו צד של המתרס, ואיש בל יאמר אחרת. עת חירום בישראל, וכולם כאיש אחד מתייצבים מאחורי אולמרט, אוהבים את אריק ומיישרים קו עם תפישת עולם שאין חולק עליה: יש להאריך חיים בכל מחיר.

 

זה הזמן להזכיר: אין להאריך חיים בכל מחיר. אין כאן נכון או לא נכון, ובוודאי שאין חיים שלא ראוי לחיותם. ישנה רק זכותו של אדם לרצות שלא לחיות חיים מסויימים, גם אם זולתו מוצא בהם חיים ראויים. זכותו של אדם שלא לרצות לחיות חיים רצופי כאב, נטולי מחשבה צלולה או ללא היכולת לדבר, ללכת, לשלוט בצרכיו. זכות זו אינה תלויה באוויר, היא מטילה עלינו חובה - לאפשר לו לבחור שלא להאריך את חייו.

 

אני מביט מן הצד, ולא מבין. באופן אישי, מעולם לא הסכמתי עם דרכו של אריאל שרון ולא כיבדתי את האופן בו התנהל. גם

 אין לי חלק בנהי על אובדן המנהיגות או על קץ העידן. אבל אני ממש לא מסוגל לדמיין את האיש הזה, שכל כולו עשייה, כשבר כלי. מדוע מתעללים בו כך כל אוהביו ומעריציו? אינני יודע מה הייתה גישתו של שרון כלפי עניינים שכאלו. אני כן יודע דבר אחד: האווירה הציבורית החליטה עבורו להציל כל מה שניתן מחייו, ובכל מחיר. עזבו אותו. תנו לו לצאת מחיינו בכבוד. הניחו לבני משפחת שרון מרחב משלהם כדי להתמודד עם מחלתו, אולי עם תהליך שיקום ארוך וקשה, וללא ספק עם הקשיים והדילמות שהיא מזמנת. זו זכותם, ובעיקר זכותו.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים