שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עדיין מתרגש
    להלל מיטלפונקט יש מחזה חדש שעוסק באמנות ובמקומה בחברה. "פעם היתה הפרדה בין תרבות לתת תרבות. אלה שלא עשו את ההבחנה התביישו בכך", הוא אומר

     

     

     

    בספרה המופתי של סוזן סונטאג, "המחלה כמטפורה", מבקשת המחברת להתעכב על התפקיד הקריטי שממלאים דימויי המחלה והמיתוסים שנרקחו סביבה בחייו של חולה. סונטאג מביאה כדוגמה את מחלת השחפת והאלמנטים הרומנטיים שמזוהים עמה מול מחלת הסרטן על הזיהוי המורבידי שדבק בקורבנותיה. סונטאג גורסת כי דימויי מחלה עלולים, בגלל תחושות אשם ובושה, להוביל למוות בשל דחייה בקבלת טיפול.

     

    טיפול במטפורה כמציאות נלווית למציאות קיימת הוא אחד הנושאים בהם עוסק מחזהו החדש של הלל מיטלפונקט, "ריגוש", המציג בימים אלה ב"בית ליסין". גיבורת המחזה (דפנה רכטר) היא אמנית וידאו הסובלת מנדודי שינה ומצויה במשבר יצירתי. מפגש מקרי עם חולת נרקולפסיה (נעמי פרומוביץ') - הפרעת שינה נדירה שגורמת להתקפי הירדמות בלתי נשלטים - מעיר אותה מחיים בשינה ופוקח את עיניה. שינה וערות, אובייקט וסובייקט, מבחן החיפוש וההתחדשות ומקומה של האמנות הטוטאלית בחברה המודרנית, הם רק חלק משפע הרעיונות שמגלגל מיטלפונקט על הבמה.

     

    "עניין אותי המפגש עם היצירה המוחלטת, זו שטורפת אותך ואת כל סיכוייך להיות מאושר וליהנות מהיומיום", אומר מיטלפונקט, "עניין אותי לגעת במקום הזה שבו היצירה הופכת לקללה והערכת מקומך לקביים ואיך כל זה משפיע על כל הרבדים השונים של החיים. אמנים כל כך רגילים להתעסק באובייקטים עד שהם מפסיקים לראות את עצמם. אני מאמין שאדם חייב לראות את עצמו בשביל ליצור. מה שקורה ב'ריגוש' הוא שגורם חיצוני שבכלל לא קשור באמנות, הוא דווקא זה שמכריח את הגיבורה לראות את עצמה, להגדיר את עצמה, לחפש את ההפרעה שלה ולהפוך אותה לאמנות. זה הרגע שבו משהו עמוק ואמיתי נפתח. זה כמו במחזה 'ניצוץ של משורר' של יוג'ין אוניל שבו ברגע יחיד מתקיים מפגש אמיתי ושלם שהופך את כל השאר ללא חשוב. ברגע אחד אתה מזהה את עצמך בתוך העבודה שלך והדמות ההוזה והדמות המבצעת היא אחת, קצת כמו ב'פרסונה' של ברגמן שכל הזהויות מתחברות".

     

    מיטלפונקט מאמין שבסופו של יום, כל מחזה הוא תוצר ביוגרפי. "יצרתי כאן את ההיפך הביוגרפי שלי וגם זה סוג של ביוגרפיה", הוא אומר, "מדובר באשה ובכך מלכתחילה יש הסטה ביוגרפית. בניגוד אליי היא כישלון בעיני עצמה ואני אודה ביוהרה מסוימת שאינני תופש את עצמי ככזה. חייה הם כאוס מוחלט בעוד שאני מאמין בסדר ומשמעת. היא סובלת מהפרעות שינה, כשאני, גם בלחצים הגדולים ביותר, ישן מצוין. העבודה והחיים אצלה הם אחד, בעוד שאני נזהר מאוד בתקופת הדגירה על מחזה שלא לעסוק בפסיכוזות עצמיות".

     

    בחרת גיבורה מעצבנת במיוחד. היא מתנשאת, נבזית, לא רואה אף אחד ממטר.

     

    "היא די חור בראש. אמצעי ההגנה שלה טרוריסטיים, היא אובססיבית ואם לא היתה לה הפרעת שינה היא היתה בלתי נסלחת לחלוטין. זו תואנה שמאפשרת לה לא להקשיב, לרמוס, להיות קצרת רוח, לראות רק את עצמה ולהעמיד את עצמה כל כך בצד, שאין מרכז חזק מזה. רציתי אותה ככה. יש משהו מדליק בלגעת באזורים שלא אמורים להיות טבעיים לך. יותר קל לכתוב אישה בשנות השבעים שלה כמו ב'מדריך למטייל בורשה' או הדמות של תיקי דיין ב'עיר הנפט'. זו הרחקה של שפה ודור ואתה מתכתב עם הדודות, האמהות והסבתות שלך. פה רציתי להתכתב עם בת דורי, שחיה במילייה שלי, שרואה את הדברים כמוני, שנוסעת לחו"ל ומבקרת בדיוק באותן הגלריות בהן אני מבקר. היא אישה שלפרנסתה עבדה כמורה לאמנות ושנאה כל רגע. כעת, כשהיא משוחררת מהמטלה הכלכלית, היא רואה כמה החופש הוא מלכודת איומה. ברגע שיש לך חופש אתה אמור להביא תוצאות, כשהחופש נלקח ממך לא מצפים ממך לתוצר אמנותי מחייב. אותם אלה שדנים את עצמם במודע או שלא במודע לחיות אמנות נטו, הם אולי המקוללים האמיתיים. אין לך שום תואנה שאתה יכול להיאחז בה כשאתה מקדיש את כל כולך לכוהנת הגדולה של יצירה ומוזה. מאותו רגע עניין הכישלון וההצלחה הוא לחיים ולמוות".

     

    איך הגעת להפרעות שינה?

     

    "אני חושב שהמחזה התחיל בצומת הרחובות יהודה הלוי-שנקין, לא רחוק מהבית שלי. יש שם בית מט לנפול שעל המרפסת שלו עומדים בכל מיני שעות אנשים בטרנינגים ופיג'מות שמחוברים לחוטים צבעוניים. נורא סיקרן אותי מה הם עושים שם ואז נודע לי שהם מטופלים במעבדת שינה. קראתי המון על הפרעות שינה בכדי שלא אזייף כמו אידיוט והסתבר לי שיש אנשים שסובלים מאינסמוניה לתקופות ארוכות ומגיעים לשבועות נטולי שינה. למדתי שאפשר למות מזה כי המוח פשוט מפסיק לתפקד והגוף אוכל את עצמו. זה עניין אותי והתחבר לי עם ספר נפלא שקראתי בשם 'בית השינה' של ג'ונתן קו, מן ריאליזם פנטסטי מוטרף לחלוטין על מעבדת שינה שבה הרופא חוקר את עצמו. לכל זה התחבר 'חלום ליל קיץ', מחזה שמעסיק אותי זה שנים ומעורר בי רצון עז לכתוב על חוקיות שנמהלת בין הזמנים". 

     

     

     

     

    הגיבורה ובעלה (יורם חטב) הם לכאורה שני הפכים – מגיש תוכנית אמביציוזי בפריים של ערוץ 2 ואמנית שמתעסקת ביצירה שנתפשת כאזוטרית.

     

    "יש בזה משהו, הוא עובד במדיה שדורשת תוצאות והיא עדיין בשלב החוויה, אין לה שום תוצאה מוכחת, היא בשלב הדגירה. הפערים הבלתי נסבלים האלה יוצרים את הפיצוץ ביניהם. הם בעצם נמצאים באיזו מעבדה שמאיצה את הפיצוץ ובסופו של תהליך כל אחד מהם מבין את החיים של עצמו".

     

    היה לך דחוף להכניס את ערוץ 2 לתוך המשוואה הזו של יצירה ואמנות.

     

    "ערוץ 2 זה מעבר לחוויה תרבותית, זו החוויה הקיומית הישראלית. אני יודע שאני נשמע זקן, אבל ממשקף סכריני ושקרי של הקיום הישראלי, ערוץ 2 הפך להיות הדבר עצמו. מי שמתגלה כזמר בערוץ 2 הוא הזמר והסבוניה של ערוץ 2 היא תרבות ומדי פעם יש להם את הטקסים שלהם שממנים אנשי שנה. פעם הוא היה מתחזה למדינה, היום הוא המדינה. זה מרגיז אותי, זה משעמם אותי, אני מוצא את זה מטומטם ונובו רישי. פעם אפשר היה לקרוא לזה טלוויזיה איטלקית במרעה, היום זה סקסיסטי, מפגר, נוסטלגי, שמלציונרי, מתחזה לרב-תרבותי, רב-עדתי ורב-שכבתי, כשמאחורי כל זה עומד איזה מוזי ורטהיים עם הארנק שלו וסופר את הז'טונים. זה כל הסיפור.

     

    תראי, לא מעט מהחברים שלי משתמשים באפולוגטיקה הזו שאומרת שהעובדה שהדבר כלכלי, לא אומרת בהכרח שהוא לא איכותי ושכסף אינה מילה גסה. אני לא חושב שכסף הוא העניין אלא השקר, הרמייה, גניבת הדעת, התפקידים הלא ממומשים של הטלוויזיה שמתקפלת בפני הארנק. יש גבול עד כמה אנחנו יכולים להתרפס בניסיונות נואשים לשכנע שתרבות זה חשוב ושמי שלא חושב ככה הוא בבון. בביה"ס לימד אותי שלמה ברטונוב, שהיה שחקן קבוע ב'הבימה'. היום זה יישמע בלתי קביל אבל אותו שלמה ברטונוב התפטר מ'הבימה' כי התיאטרון החליט להעלות את 'אירמה לה דוס' והוא טען שהוא לא יכול לשתף פעולה עם תיאטרון שחי על רווחי זונה. עברו הרבה חיידקים בירקון מאז, אבל זו היתה תפישת העולם הרווחת לפני שהתרבות הפכה להיות עניין פוסט מודרני לטובת הבורים. היתה הפרדה בין תרבות לתת תרבות. אלה שלא עשו את ההבחנה התביישו בכך שהם לא ידעו להבחין".

     

    ומה חלקו של עולם התיאטרון הישראלי בכל זה?

     

    "הגבולות הטשטשו. אנשי תיאטרון מוצאים את עצמם עסוקים בשיח כלכלי שבו הם נאלצים להסביר לאנשים שתרבות לא מעניינת אותם למה זה חשוב ומה התרומה שלנו לקהילה. זה מגוחך. 'הקאמרי' קיבל את פרס ישראל על תרומתו לקהילה ואני חייב לומר שזה מוזר, זה נשמע כמעט סטליניסטי. תיאטרון צריך לקבל פרס נגיד על הישגים אמנותיים, לא? הלכתי להפגנות אמנים ושמעתי אותנו מדברים על איך אנחנו תמיד הראשונים שמבקרים נפגעי פיגועים בבתי חולים, מופיעים בפני חיילים במלחמות, מעלים את המורל וכולי. זה טוב ונכון אבל זה רידוד תעמלני שלאט לאט חודר לשיח היומיומי. אם פעם מחזאים ובמאים היו נפגשים ומדברים על אמנות למשל, היום זה לא קיים. אז בהצגה שלי יש לך מצד אחד את מיקה שעוסקת באמנות כל כך איזוטרית, כזו שהיא So Called לא מפוענחת להרבה מאוד אנשים ונמצאת רק בתחילת ההגדרה של עצמה ולא ברורה לעצמה וליוצריה ומצד שני את המפלצת הטוטלית, קיבת הברזל הגדולה הזו שקוראים לה ערוץ 2. בעלה שם והיא פה וזה מפגש של קצוות כמו כל המחזה הזה שעניינו הוא יום ולילה".

     

    הסיבה שאתה מביים את כל המחזות שלך נובעת מקושי לשחרר אותם או להשתחרר מהם?

     

    "אני כל פעם אומר לעצמי שזו לא חתונה קתולית, אבל זה נעשה קצת ככה. רציתי לביים את 'ריגוש', כי הגחלים עוד בערו בי והיה לי חשוב להשלים את התהליך. ההצגה היא כרטיס הביקור של המחזה המקורי ולכן מבחינתי העבודה לא נגמרה בסיום הכתיבה. החשיפה הראשונה היא בהצגה ואני רוצה שהוא ייחשף כמו שאני מרגיש שהוא צריך. יש מחזות שלי שביימתי וכעת אני יכול להניח להם כי נרפאתי מהם אבל יש אחרים כמו 'נהג, ציירת' שאני רוצה לחזור אליהם. בביוגרפיה של ברגמן נכתב שהוא ביים את 'מקבת' מספר פעמים. כששאלו אותו למה הוא ענה 'כי עדיין לא הצלחתי לפתור אותו'. זה עניין של מיצוי. שום דבר לא משתווה לתהליך הכתיבה ובימוי הוא מבחינתי חלק משלים של הכתיבה. אני לא יודע מה זה לביים, מעולם לא למדתי בימוי באופן מסודר, אבל כשאני מביים מחזה שלי אני מגיע לשחקנים עם כל מיני שאלות שלא נפתרו לי בתהליך הכתיבה ותוך חזרות הם הופכים שותפים לצרה. התפקיד שלנו בחדר החזרות הוא לתקוף את המחזה. אני חושב שנורא מסוכן להגן על מחזה שכתבת במהלך החזרות, תגן עליו כשהמבקרים באים".

     

    אתה מסכים שמקומה של המחזאות המקורית הולך וגדל בישראל?

     

    "פעם תיאטרון שהציג מחזה מקורי חשב שזו שליחות כמו לייבש ביצה או לשתול אקליפטוס. במשך הזמן התברר שמחזאות מקורית מאוד פופולרית ושקהל רוצה לפגוש את עצמו על הבמה. אני לא חושב שתיאטרון צריך להיות מיסיונר במובן הישן של המילה, כלומר להיות קנטינת ספרים נודדת כמו אמנות לעם והשכלה לכולם. אני כן חושב שכמות הסיכונים האמיתיים שתיאטרון לוקח על עצמו כיום היא מינורית. הבמות המרכזיות, אלה שמחייבות את התיאטרונים, מציגות רוב הזמן הפקות שמטרתן לקיים כלכלית את התיאטרון. אני מכיר את המנהלים ויודע שהם כולם בעלי טעם טוב משלהם, אבל איכשהו כולנו נכנסנו לסחרור הכלכלי ובסופו של דבר זה משחרר איזה צד עצלני. אם הפרעת השינה של מיקה משחררת אותה קצת ממחויבות לסביבה, ההפרעה הכלכלית משחררת את התיאטרונים מלקיחת אחריות. אנחנו מוצאים את עצמנו עם עונות שהן ברובן רטרו לקומדיות משנות השישים והשבעים. 'המלט' לא משקף את היומיום של התיאטרון הישראלי, הוא היוצא דופן שמשקף אולי את הרצונות המודחקים של אנשי התיאטרון לפרוץ מעבר לעוד הפקה מתנחמדת".

     

    ובכל זאת התיאטרון לא פועל בוואקום. בסופו של יום אתם כותבים, מביימים ומשחקים לקהל.

     

    "השאלה היא איזה קהל אתה רואה מול העיניים. הבעיה שלי היא עם החזירות הקולקטיבית הזו שקובעת שהצגה שמציגה פחות מ-300 הרצות היא כשלון. אני לא יודע מה האפיל של הצגה כמו 'ריגוש' אבל אני יכול לשער שהיא פחות סקסית מבחינה שיווקית מאשר 'הקומיקאים'. לדעתי מה שקורה הוא שככל שיש יותר מפעלי מנויים, יש לנו בפועל יותר ויותר מנהלי תיאטרונים. האנשים שעומדים בראש מפעלי המנויים הם מעין ועדה ציבורית קולקטיבית שקובעת את הרפרטואר של כל התיאטראות. עמרי ניצן, אילן רונן וציפי פינס אולי יתנגדו למה שאני אומר, אבל זה כך.

     

    התחרות השיווקית יצרה מעגל קסמים שמטביע אותנו. ככל שסף ההצלחה הולך ומתנמך אנחנו מאשימים את הקהל אבל זה שקר. כשעשינו סטופארד, לא חשבנו שיהיה לזה קהל ואנשים באו. אז נכון את 'פילומנה' יראו יותר מאשר את סטופארד, אבל יש לזה קהל ולכן חובתנו להציג אותו. אני אתן עוד דוגמא - כשכתבתי את 'גורודיש' אף אחד לא חשב שזה יצליח. להתעסק במלחמות היה נורא Out ועוד בהפקת ענק עם 30 שחקנים. המחזה עלה על הבמה הגדולה ובניגוד לכל סקרי דעת הקניינים, כשהמסך נפתח התגובות היו יוצאות מגדר הרגיל. זו היתה הצלחה ענקית. לכן אני שוב אומר זה נורא מסוכן לשלול מעצמנו את זכות ההפתעה בתיאטרון. אני משוכנע שהרבה אנשים יחשבו שזה לא מעניין ללכת לראות הצגה על הפרעות שינה ואמנות. יהיו אחרים שזה ירתק אותם. גם אם להצגה יש חיי מדף מוגדרים של 50 הצגות זה בסדר אבל שכחנו את זה". 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים