שתף קטע נבחר

כישלון האשכנזים

"האשכנזים" (ערוץ 2) אולי שואל שאלה נכונה, אבל התשובות שהוא נותן מביכות וגזעניות. אריאנה מלמד התרגזה. לעומת זאת, את הקיצוצים ב"שישי עם מיכל" היא אוהבת. מאוד


"האשכנזים": מפוספס ומביך

 

גם בשעת שידור מאוחרת, גם במוצאי שבת – זה היה מביך מאוד: "האשכנזים" תואר כסרט תעודה שמנסה להתחקות אחר צעירים בישראל, שעסוקים בשאלות של היסטוריה ושל זהות תרבותית. הנושא וודאי ראוי, ולא רק כריאקציה להנכחה גוברת של השיח על המזרחיות בטלוויזיה. ראוי, אבל קשה. יוצרי "האשכנזים" הביאו אל המסך כשלון מגומגם, נמוך מצח, חסר כיוון, נטול עמדה, אנקדוטלי ומפוספס לחלוטין.

 

נתחיל בעילגות המדהימה של רוב המרואיינים, שפשוט לא מצליחים להוציא מפיהם משפטים סבירים בעברית שיש להם התחלה, אמצע, סוף והנמקה מסודרת. כן, וזה כולל את איתמר בן כנען, סופר, פרובוקטור וניאו-אשכנזי ששב לשם נעוריו (הנדלמן) לא מזמן, והוא מקיים לחבריו סעודות של יום שישי, כולל קידוש בהברה אשכנזית ומזונות מן השטעטל. עוד חלפו בסך מיני ראשים מדברים שאינפפו משהו על עדתיות, על שחורים, על בכיינות, על עליונותה התרבותית של האשכנזיות בכללותה, וכבר בהתחלה נועד הסרט המשונה הזה לטבוע בביצה של גזענות בלתי מנומקת, נושנה ואידיוטית.

 

אבל זה לא הספיק ליוצרים. אל המסך גררו עלם טוב לב ותמהוני משהו, שנורא רוצה לייסד תנועה לקידומה של הזהות האשכנזית – אבל אינו מסוגל לנסח אפילו לעצמו מה הוא מחפש. להתחמם לאור שירת המקהלה של בונדיסטים קשישים בתל אביב? לאכול דווקא צימעס עם השניצל שלו? אולי, כמו ירמי פינקוס, איש מוכשר ורהוט, שנגרר אל המסך לייצר קניידלעך גבינה, הוא רק רוצה להוכיח משהו – אבל עדיין לא החליט מה?

 

"אשכנזיות" אינה שבט. גם לא "תרבות". גם לא מערך ערכים מלכד שניתן לזיהוי ולאפיון בקלות. אפילו לא שכבה סוציו-אקונומית מובחנת. בניגוד גמור לטעותם היסודית של היוצרים, יידיש איננה שפתם ההיסטורית המועדפת של כל האשכנזים באשר הם, וגם היא לא יצרה תחושה של זהות מלכדת בקרבם. יידיש שימשה כשפה משותפת בתוך קהילות יהודיות במזרח אירופה וביניהן, אבל בצאתם מן הקהילה אל העולם שסביבם נזקקו יהודים לשלל שפות ותרבויות שונות כדי לשרוד. התוצאה היתה, שלמעט מינימום של פולחנים דתיים ואתוס דתי דומה, נחלקו יהודי אירופה לשבטים שונים ואפילו מסוכסכים ביניהם, ואת חותמתה של ה"אשכנזיות" קיבלו רק כאן, בהגיעם לישראל. החותמת הגיעה יחד עם כור ההיתוך, ששאף לסלק מן המגיעים את עברם התרבותי וכל סממן של זהות ייחודית שנשאו עימם. כור ההיתוך, שנשמות ושפות ומסורות נשרפו בו היטב, היווה בסופו של דבר הצלחה מסחררת: נולדה כאן ישראליות חדשה ושברירית, חסרת מנוחה ונוסטלגית.

 

אלא שנוסטלגיה איננה ערך. היא יכולה להוות, במקרה הטוב, מניע לחקירה של עבר. היא ודאי לא יכולה להתהדר בתפקיד של תחליף-זהות.

 

איש מן המרואיינים ב"האשכנזים", לא ידע, מהי "אשכנזיות" עבורו, למעט תערובת של געגוע ושעשוע אנקדוטלי: אם ירמי פינקוס מצייר קומיקס ובו נראות אשכנזיות זקנות, אם איתמר בן כנען בוחר לשמוע כלייזמרים בחתונתו (לצד רקדנית בטן שמבהירה שלא רק המזרחים יכולים), אם נמצאה יוצרת ששרה (לעצמה בעיקר) משהו ביידיש – ככה בודקים זהות? והאם אפשר בכלל לבנות אותה?

 

טובי הפילוסופים היהודים באירופה לפני מלחמת העולם השניה נתנו דעתם, באופנים שונים, לשאלת הדואליות של הקיום היהודי-אירופי: לא שמעתי אפילו התייחסות אחת, בין של המרואיינים בין של היוצרים, לאופציות הקיום השונות הללו, ועד כמה הן בכלל רלוונטיות לחייהם של אנשים במדינת ישראל, שבה הזהות היהודית והלאומית כרוכות זו בזו בעבותות של דת ומדינה, פוליטיקה והקצבות, חילונים וחרדים.

 

אחרי המבוכה, נשארת תחושה של החמצה. וככה, בין הקניידל לכלייזמר, נקברה שאלה חשובה: מהי בעצם אשכנזיות –וכיצד היא עדיין רלוונטית לחברה הישראלית.

 


קיצוצים ברשות השידור: פחות מיכל בחודש 

 

תודו שהידיעה הכי מענגת של סוף השבוע האחרון קשורה לקיצוצים שרשות השידור עורכת בגרעונותיה, ולכך ש"שישי עם מיכל" עוברת מעתה למתכונת של פעם בשבועיים במקום פעם בשבוע. יפה. ציבור משלמי האגרה, נדמה לי, צריך להודות לפרנסי הרשות על הצעד הנועז, ואחר כך ללחוש באוזניהם את החדשות המרעישות באמת: אם יצמצמו את ההפקה בתחילה לפעם בשבועיים, אחר כך פעם בחודש, אחר כך רק בערבי חג, ואחר כך בכלל לא – גם יחסכו עוד המון כסף, וגם אף אחד לא ירגיש בהבדל!

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: יוסי מימוני
זוארץ. פעם בשבועיים
צילום: יוסי מימוני
לאתר ההטבות
מומלצים