המחלקה לחריגות שוטרים

תהרגו אותי אם תרצו, אבל זה מעבר לבינתי הצנועה להבין את הרג האזרחים הערבים על-ידי משטרת ישראל - על מגוון כוחותיה וזרמיה - בכל פעם שמתנהל איזה מרדף. האחרון שבקורבנות היה נדים מילחם מערערה שבמשולש. המשטרה טוענת שהוא היווה איום על חיי השוטרים שרדפו אחריו, כאשר נופף מולם באקדח שהיה ברשותו; המשפחה גורסת, דרך עדויות ועדי ראייה, שנורה בדם קר מחוץ לביתו, מבלי שהיווה כל איום. עבדכם מאמין לגרסה השנייה. לא בגלל אהדת יתר למשפחה שאינני מכיר, אלא בגלל ניסיון העבר המר עם "הגירסאות הרשמיות" של המשטרה וצה"ל וכל זרועות הביטחון במדינה, גירסאות שמתבררות אחרי חקירה מקיפה כשקריות.

השקר והטיוח הם הנשק הכי יעיל בשירות המדינה, בכל הקשור לאזרחים הערבים ולפלסטינים בשטחים הכבושים. במקום לשמור על אזרחיה, הפכה מדינת ישראל לאשפית בלתי מעורערת בטיוחים ובשקרים, שברוב המוחץ של המקרים מקבלים גושפנקא מוסרית והלכתית של מח"ש - "המחלקה לחריגות שוטרים". שלא כהרגלה, זו כבר החלה לחקור את האירוע, אבל ניסיון העבר מלמד שגם הפעם יתברר כי "כוחותינו" פעלו בהתאם להנחיות. עצם החקירה, כבר למדנו, אינו ערובה לגילוי האמת.  

מאז אוקטובר 2000, על-פי דו"ח קודם, הרגו משטרת ישראל וזרועות הביטחון 17 אזרחים ערבים (לא כולל 13 ההרוגים במאורעות ההם). סיכוייו של אזרח ערבי לצאת חי ממרדף משטרתי שווים כיום לסיכוייו של ח"כ איוב קרא לעמוד בראש מפלגת ה"לייבור" בבריטניה. הבעיה העיקרית כאן טמונה בשנאה ובגזענות המאפיינות את משטרת ישראל, בבואה לטפל בבעיות הקשורות לאזרחים הערבים במדינה. בהקשר זה מתבקש לצטט את חברי ועדת אור: "חשוב לפעול על מנת לעקור תופעות של דעות קדומות שליליות שנתגלו, גם אצל קציני משטרה ותיקים ומוערכים, כלפי המגזר הערבי. המשטרה חייבת להטמיע בקרב שוטריה את התובנה כי הציבור הערבי בכללו אינו אויב שלהם, וכי אין לנהוג בו כאויב". ואגב ועדת אור, דבר לא יושם ממסקנותיה בכל הקשור למשטרה ולציבור הערבי - גם לא בעקבות הקמת ועדת לפיד למעקב אחר היישום (ואולי דווקא בשל כך).

במדינות מתוקנות, רשויות אכיפת החוק עושות הכל כדי למנוע הרג של אזרחיהן, אם על-ידי פקודות והנחיות ברורות שאינן

 משתמעות לשתי פנים, ואם באמצעות ענישה ברורה והחלטית למפרי החוק מבין כוחות אכיפת החוק. בכל הקשור לענישה נגד השוטרים שידם הייתה קלה על ההדק - מצבנו הפקר. אף שוטר לא נענש מאז אוקטובר 2000 על הרג אזרחים ערבים, שלא לדבר על אירועי אוקטובר עצמם. המסר העיקרי שמערכות אכיפת החוק ומח"ש משדרות לציבור הוא שבמדינת היהודים, הדם הערבי הוא זול מאוד. הערבים אינם זוכים אפילו ליחס שמקבלים עבריינים יהודים במדינה, יחס שמתבטא בשמירה הדוקה על חייהם ובמעצרים קצרצרים וחקירות זריזות. גם אם נאמין לטענות על קשריו הבעייתיים של נדים מילחם המנוח או על מעורבותו בהברחות נשק, זה עדיין לא מתיר את דמו ברבים.

הבעיה, כאמור, אינה רק בדפוסים ובדעות הקדומות המובנים במשטרת ישראל; זו מתעצמת ומחמירה במח"ש שבמשרד המשפטים. המחלקה לחקירת שוטרים התגלתה כנגררת חסרת שיניים ואופי בבואה לטפל בשוטרים שניצלו את כוחם לרעה והיכו או הרגו אזרחים ערבים. רוב החקירות מסתיימות בלא כלום. הציפייה הכל-כך מובנת מאליה - שהמחלקה תפעל למען ריסון שוטרים אלימים ודיכוי הלכות גזעניות וכוחניות - התגלתה כמשאלת לב ותו לא. כאזרח ערבי, מאסתי מזמן במחלקה זו, וכמו רבים אחרים, אני סבור שהיא הפכה למיותרת ואף מסוכנת: מיותרת - בגלל עבודתה השטחית, הפחדנית והפשרנית; ומסוכנת - בגלל הכשרות לכאורה שהיא נותנת למעשים הללו, עם כל תיק שנסגר מ"חוסר ראיות" או "היעדר אשמה". כי אז מגיע התסריט הקבוע: מח"ש כבר חקרה וסגרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לא ממהרים להתערב, וגם בג"ץ לרוב דוחה את העתירות. ושוב יצעקו לנו בריש גלי: תפסיקו להתבכיין!