"היום אני מבינה כמה קשה לצאת ממצב כזה"
תמיד שאלתי את עצמי למה הן לא קמות והולכות, הנשים המוכות. שיעזבו בלי כלום, רק שילכו, אפילו לרחוב. עד שקיבלתי את התשובה לשאלתי. הייתי בתחילת שנות העשרים לחיי. בהתחלה הוא היה מקסים, גרם לי להאמין שיעשה הכל בשבילי, שיש לו אליי הרבה יותר מאשר יש לי אליו, שתמיד אהיה המלכה שלו.
לאט-לאט הוא השתלט עליי, במילים המניפולטיביות שלו ידע להפוך אותי לחלשה, לגרום לי לפחד. אמנם הוא לא הגיע להרמת יד כי יצאתי בזמן, אבל היה מאוד קרוב לזה. אלימות מילולית ופחד שלטו ביחסים שלנו. בכל פעם שהייתי יוצאת להסתובב לבדי בעיר או נפגשת עם חברה, היתה סצינה נוראית. כשמדובר היה במכר שהוא גבר, התקפי הקנאה הגיעו לשיאים חדשים. הוא איים בלי הפסקה ותמיד דרש שאעשה לו כל מיני דברים שלדעתו אישה צריכה לעשות לגבר (אוכל, קפה וכו'), ואני בכלל באתי מבית שוויוני לגמרי.
כשהצלחתי סוף-סוף לעזוב אותו (עד היום זה הדבר הקשה ביותר שעשיתי בחיי), הוא היה מגיע לדירתי החדשה בלי להודיע ומנסה להיכנס בכוח. הוא היה בעצם חלש וקינא בי על מה שאני, וכמובן גם קינא לי. השליטה במישהו אחר נותנת לגברים החלשים האלה תחושה של כוח.
היום אני מבינה כמה קשה לצאת ממצב כזה. גם אני יצאתי בלי כלום (כמובן שהוא היה חייב לי כספים), אבל לפחות לא היו מעורבים בזה ילדים. לא בטוחה שהייתי יוצאת מזה אם היו. מאז המקרה שלי שמעתי על מקרים רבים דומים, ואני באה משכבה סוציו-אקונומית גבוהה, כלומר זוהי תופעה שחוצה את שכבות האוכלוסייה ואת השיוך העדתי.
לכל מי שיצאו מזה - תזכרו שאתן הכי חזקות בעולם, וגם עם יצאתן בלי כלום (חומרי) החופש בידיכן וזה שווה הכל. ולמי שעוד לא - לבי לבי איתה.
לפנייה לכתב/ת 
