אירופה נרדמה בשמירה

ביום חמישי שעבר פירסם השבועון הירדני "שיהאן" את תריסר הקריקטורות שפורסמו בעיתון הדני "יילאנדס פוסטן" בספטמבר שעבר, ומאז - ארבע חודשים אחרי הפרסום הראשוני - שוטף גל מהומות אלימות אנטי-אירופיות את ארצות ערב והאיסלאם. עורך העיתון הירדני, ג'יהאד מומאני, פוטר ונזרק לכלא. זמן קצר לפני שנעצר אמר בראיון טלפוני ל"ניוזוויק" כי ביקש דווקא להרגיע את הרוחות ולומר לציבור שהקריקטורות אינן סוף העולם; עלבונות מסוג זה היו בעבר ויתרחשו בעתיד, והוא רצה להראות כי מדובר באיורים טיפשיים שאינם ראויים לתגובה כה חריפה. אכן, יש גם קולות כאלה של שיקול דעת ופרגמטיות במדינות האיסלאם. אך לדאבוננו, הם מעטים ואינם מהווים כוח שיש להתחשב בו.

הרוח הכללית הנושבת במדינות ערב החל מאמצע שנות השבעים היא של קיצוניות ואף פנטיות. האיסלאם הפך לכוח פוליטי מרכזי באותן מדינות, ותוצאות הבחירות במצרים וברשות הפלסטינית הן הדוגמאות האחרונות הממחישות היטב את האווירה הכללית. נוכחות של 20-15 מיליון מוסלמים במדינות אירופה הביאה את הקיצוניות האיסלאמית לתוך הבית האירופי, ובכך העצימה את האפשרות לעימות בין חופש הביטוי - שהוא אבן היסוד של הציוויליזציה ביבשת הזאת - לבין האיסלאם, שרבים ממנהיגיו מטיפים לחזרה לימי הנביא ותובעים עמידה בפני הפיתויים שמעמידה החברה המערבית.

מדינות אירופה השקיעו מאמץ עליון למנוע את העימות בנוקטן עמדות פרו-ערביות בסכסוך הישראלי-פלסטיני, בהענקת

מימון נדיב לרשות הפלסטינית ובהתנגדותן למלחמה בעיראק. גם בתוככי אירופה מטפלות הממשלות במוסלמים בכפפות של משי. התקשורת האירופית לעולם לא תתייחס למוסלמים או לאיסלאם בדיון על המתחים השוררים כיום ביבשת, אלא תדבר על "מהגרים" או על "צעירים הסובלים מקיפוח", כפי שראינו במהלך מרד הפרברים של פריז. באירופה מתעלמים אפילו מתופעת האנטישמיות המוסלמית, הממשיכה להתבטא בהטרדות יהודים, בפגיעה בתלמידים יהודים בבתי-הספר ובהתנגדות של תלמידים מוסלמים להוראת השואה או ההיסטוריה של העם היהודי.

יתרה מזאת, ואולי כאן נמצא שורש הרעה: האיסלאם, כפי שהוא נלמד בבתי-הספר במדינות ערב מגיל הגן, מטביע במוחו של הילד את עליונותו מול הדתות האחרות, שמאמיניהן מוצגים כיצורים נחותים (במקרה של היהודים אף דמם מופקר). הספרות, הקולנוע והתקשורת הכתובה והאלקטרונית מעצימות את ראיית העולם הזאת. באופן זה גדלים במדינות ערב דורות של צעירים בעלי שנאה אינסטינקטיבית במיוחד לנצרות וליהדות. אלא שעם ההתבגרות נסחפים הצעירים למשבר של זהות, הנובע מהניגוד שהם חווים בין הצלחת הציוויליזציה המערבית הכופרת והנחותה מול האיסלאם הנעלה אך הכושל והנחשל. מכאן הדרך לארגונו של בן-לאדן קצרה, ומכאן הקלות בה ניתן לגייס אלפי אנשים - במדינות האיסלאם ובקרב המיעוטים המוסלמים באירופה - נגד אלה המחללים כביכול את קודשי הדת.

במדינות האיסלאם פורסמו בשנים האחרונות אלפי קריקטורות ומאמרים אנטישמיים קשים ומעוותים ללא קשר למציאות, אלא במטרה להביע שנאה לישראל ולעם היהודי ולגייס את ההמונים למאבק. לא היה מי שיילחם במגמה זו, כי הקיצוניות והשנאה הפכו לזרם המרכזי באיסלאם, והדברים הקשים המופצים יום-יום בתקשורת היו לחלק מן התרבות במדינות ערב. מול מצב חמור זה, כל מה שנשאר לאירופים הוא להשתמש בנשק חופש הביטוי; להפגין מול הקיצוניות האיסלאמית מעט שאר רוח, ולנסות להיאבק בעזרת האות הכתובה או המצויירת.

במקרה הנוכחי, הקריקטורות התייחסו לקיצוניים האיסלאמיים, דהיינו למחבלים, הרוצחים ללא אבחנה אזרחים חפים מפשע בכל רחבי העולם ומתגאים בכך שהם עושים זאת בשם הנביא והקוראן. התשובה של המאייר הדני הייתה צינית: מוחמד שלכם הוא מחבל? הקריקטורה נועדה להביא את בן-לאדן וחסידיו למחשבה עמוקה יותר על מעשיהם, אך ברור שזה לא יקרה. הקיצוניות - פרי חינוך של הממסדים האיסלאמיים המגובים על-ידי הממשלים החילוניים בכל מדינות ערב - היא כה עמוקה, שלא תיעלם בקלות. נראה שלמרות המאמץ האירופי להימנע מעימות, הוא אכן הגיע, ואף אם תהיה הפוגה - הוא יפרוץ מחדש וביתר שאת. 

צבי מזאל, לשעבר שגריר ישראל במצרים ובשבדיה