אנחנו יוצאים! עכשיו נשאר "רק" למצוא בייביסיטר
מבצע בייביסיטר מתחיל בחיפוש אחר מישהי שתסכים לשמור על שמונה ילדים. ולא סתם ילדים, אלא כאלה שמתעוררים לחיים עם רדת החשיכה. כשמוצאים אחת כזו (או שתיים), אפשר לצאת לבלות וליהנות, גם אם בסוף הערב מגלים שההשקעה לא כל כך השתלמה
אני חושבת שאני יכולה לזקוף 50% מהקריירה שלי לזכותו של אחי בן ה-16. עבודה עיתונאית דורשת לעיתים קרובות יציאה בשעות הערב, כיוון שמרואיינים רבים מוכנים להתראיין רק משמונה בערב ואילך. פעמים רבות בעלי מתלווה אליי, וזה רווח כפול - כך הוא משמש כנהג הסעות פרטי ואנחנו מוצאים עוד שעה לשיחות נפש. אבל הילדים בבית, מה עושים?
בהתראה של מספר שעות אני מזעיקה את אחי היקר, והוא, אחרי יום לימודים ארוך, נעתר לבקשתי גם אם זה כרוך בוויתור על בילוי עם חברים. שלוש בייביסיטריות מנוסות לא מסתדרות עם הילדים שלי כמו אחי בן ה-16, אלא שאני מזעיקה אותו רק לצורכי עבודה. כשמדובר ביציאה לבילוי, אני נמנעת מלנצל את שירותיו הטובים. הוא עובד מספיק קשה, לא?
אז מה עושים כשרוצים מדי פעם לצאת עם בן הזוג? מזמינים בייביסיטר, נכון? אז זהו, שלהזמין בייביסיטר זה מבצע.
לפחות פעם בחודש
מכיוון שכל יציאה שלי מהבית מחייבת לוגיסטיקה שלמה, בשלב הראשון אני משתדלת לסנן אירועים. הזמנות שנשלחות אליי מטעמי נימוס, כמו חתונה של בת דודה שלישית מצד אמי, או בר מצווה של אחיין חמישי - כל אלה נזרקים היישר אל הערימה המיועדת לגריסה.
אבל על יציאה עם הפרטנר פעם בחודש אני לא מוותרת. אנחנו חייבים להתנתק למספר שעות מהמירוץ המטורף של היומיום, לשוחח ולהעביר חוויות, להיזכר שיש לנו תחומי עניין משותפים רבים, וזה לא סתם שהחלטנו לחיות יחד (למרות שבסופו של הערב אני מגלה כי 90% מהשיחה נסבו על הילדים: כמה הם חמודים, ואיך הקטנה התחילה לדבר...)
ויש גם יציאות מחייבות, כמו החתונה של הבן של הבוס. החזקתי את ההזמנה המפוארת ביד וידעתי שאת האירוע הזה אני לא מפסידה! יכולתי לדמיין בעיני רוחי את האולם המפואר, את האוכל שבדרך כלל קוראים עליו בעיתון וחולמים להכין אותו, אך בסופו של דבר מפאת קוצר הזמן והכשרון מוותרים. ידעתי שסוף סוף אפגוש את כל הברנז'ה הקרובה והרחוקה שלא ראיתי שנים, ושחשוב לפגוש מדי פעם...
"אמא, אני רעבה", הקטנה הפילה את ההזמנה מידי והוציאה אותי מעולם החלומות. מרחתי לה חומוס על פרוסת לחם, קיפלתי את הפרוסה ברשלנות והמשכתי לבהות ולנסות לחלום עוד: מנת כבד ברוטב דמיוני, במעטפת בצק דק...
זהו! גמלה בי ההחלטה. אני הולכת!
הפרטנר הסכים לשתף פעולה בשמחה. "תהיי מוכנה בשש, אני אבוא לאסוף אותך ישר מהעבודה ונגיע בדיוק בזמן. רק תדאגי לבייביסיטר".
"רק???"
לי זה עולה יותר
הבעיה מתחילה בכך שכל בייביסיטר שבאה פעם אחת, לא רצתה לחזור בפעם השנייה, ואני לא מאשימה אותן. דמיינו את הילדים שלי, חבורה עליזה שאינה יודעת שינה מהי. להיפך, ברגע שהחושך יורד על העולם הם מתעוררים לחיים, כאילו העלטה נוסכת בהם כוחות מיוחדים, וברקע הקטנה שכמובן דורשת דייסה ונדנוד בלתי פוסק של העגלה. כך שבחורה מן המניין תעדיף לוותר על התענוג ולשמור על הילדים של השכנים שכבר בשבע ישנים.
יומיים ומחצה לפני היום המיועד ליציאה אני מתיישבת על הטלפון ומנסה לחייג לכל אחת ברשימת הבייביסיטריות, עד שאני מצליחה לשכנע את אחת החביבות שבהן (תודה!) לבוא, וגם מציעה שוחד קטן - תשלום גבוה מהמקובל. אני מסמנת וי ליד המכשול הראשון שהצלחתי לעבור.
היום הגדול מגיע. את המחשב אני סוגרת ב-11:00 בדיוק, אני חייבת להשאיר לבייביסיטר בית מסודר. במשך שעתיים אני ממרקת, מסדרת, מצחצחת, מחליפה מצעים, מכבסת את הפיג'מות, שוטפת בקבוקים ומתאימה מגבות.
בשעה אחת, קצרת נשימה משהו, אני מקבלת את הילדים. מיד לאחר ארוחת הצהריים אנחנו צועדים לגינה הסמוכה, לבילוי של מספר שעות. אולי יתעייפו? אולי, אבל אני מסמנת וי שני, באופטימיות משהו.
אין סצינות בכי
ואז עולה במוחי רעיון: אני אביא הביתה קלטת אודיו, והפרידה בערב תהיה קלה יותר. הכנסתי את שלושת הקטנים לעגלת השלישייה, הגדולים יותר נשרכו אחריי ולא הבינו לאן אמא שלהם הולכת במרץ כה רב. קלטת, נביא להם קלטת שהם לא מכירים מגמ"ח הקלטות. הרעיון המקורי שצץ במוחי פתאום עזר לי לדחוף את העגלה הכבדה במעלה הרחוב, שם גרה משפחת דויטש שמנהלת גמ"ח קלטות (מה זה גמ"ח קלטות? בפעם אחרת אספר לכם על כמה מהעזרים שיש לנו האמהות בחברה הדתית) וכך, כשקלטת חדשה שוכנת לבטח בתיק, חזרנו הביתה.
התלבשתי בין אמבטיה אחת לשנייה. ענדתי את התכשיטים ומרחתי את המייק אפ תוך כדי הכנת טוסטים ופריסת ירקות. נראיתי ייצוגית בהחלט. וי שלישי מגיע, או לא?
כשהם בפיג'מות וטוסט ביד, בישרתי להם בשמחה שיש להם קלטת חדשה לשמוע. כולם הצטופפו בהתרגשות סביב הטייפ. אין סצינות בכי בגלל שאמא הולכת. סימנתי וי רביעי.
הבייביסיטר הגיעה בזמן, כשהיא מלווה בתגבורת - חברה טובה ("את רק צריכה לשלם עוד עשרה שקלים לשעה", הנחיתה עליי את המכה ברגע האחרון). התעלמתי מתוך ראיית ההיגיון שבדבר - שתי בייביסיטריות לשבעה ילדים, עדיפות מאחת.
סימנתי וי מודגש בפעם חמישית.
"להתראות ילדים, אמא יוצאת ותחזור בלילה!" אין מחאה נשמעת לאוזן, או נראית לעין. נשיקה על כל ראש, ואני ומימי בחוץ. וי שישי.
את מימי אני משאירה אצל חברה בבניין הסמוך (יש לה תינוקת באותו הגיל, ויש בינינו הסכם גומלין - כשהיא יוצאת אני משגיחה על התינוקת שלה, ולהיפך). "להתראות, מתוקה, אמא תבוא יותר מאוחר", חיבוק ואני בחוץ. וי שביעי, וזהו!
כמו סינדרלה
הגענו לחתונה, נהנינו עד הגג. פגשתי את כולם, חידשתי קשרים ישנים והתחככתי באנשים הנכונים. הרגשתי כמו סינדרלה, כשאני יודעת שבחצות איאלץ לפשוט את בגדי הנסיכה.
חזרנו לבית שנראה כמו אחרי קרב. שתי הבחורות היו חצי מעולפות (והן גבו תשלום נוסף על כך). לקח לנו שעה וחצי להחזיר הכל למצב נורמלי.
אחרי שקלול הנתונים, המאזן נראה כך:
הוצאות כספיות: 1 מתנת חתונה יקרה מאוד, 2 בייביסיטריות עייפות מאוד.
רווח אפשרי: ערב נהדר, באמת נהדר, והבוס, שפוגש אותי שבוע אחרי החתונה ושואל: "תגידי מלי, אני לא זוכר, היית בחתונה?"
קבלו תובנה אחת לשבוע:
מצאת בייביסיטר שמצליחה לנהל את הבית בהעדרך, את נעזרת בשירותיה בקביעות, מרוצה ממנה והילדים אוהבים אותה? קחי בחשבון (לפי חוקי מרפי) שבשבועות הקרובים היא: א. תתארס, ב. תתחתן, ג. תקבל מלגה ללימודים בחו"ל!
- מלי גרין, בת 32, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס שמונה.
לטורים הקודמים:
לפנייה לכתב/ת 
