לספור ערבי ולנוח
הוויכוח הלוהט על מניין הפלסטינים שחדרו ושיעור היהודים שנותרו מעיד כי מרוב דמוגרפיה, שכחתם כלל בסיסי בדמוקרטיה. תשובה ליורם אטינגר ולארנון סופר
מסתובבים בינינו אנשים עם פנקסים ומחשבונים. תשוקה אחת מניעה אותם: לחלק אנשים לקטגוריות ולספור בעקשנות כמה יש בכל קטגוריה. ולהשוות נתונים בין ספירה אחת לשניה. ולעדכן שיעורי לידה ותמותה, ולעקוב מקרוב אחרי תנועות אוכלוסיה, ולתעד בקפדנות את הפרופורציה המשתנה בין קבוצה אחת לשניה. הם הולכים וסופרים, סופרים ומתריעים. יורם אטינגר לדוגמה. ארנון סופר לדוגמה.
מה ארנון סופר? הוא אוהב לספור יהודים, ועוד יותר לספור ערבים. בדרך כלל הוא מציג תחזיות קודרות בדבר דילדולו של "הרוב היהודי" וגידולה של האוכלוסיה הערבית. בסוף מגיעה אזהרה מפחידה, בנוסח "אם לא נעשה משהו בעניין, ובקרוב - נאבד". למה הוא לא סופר אנשים עם פופיק בולט? האם רוב ערבי מסוכן יותר מרוב עם פופיק בולט? מי שטוען שאופיו של המשטר הדמוקרטי מותנה באיפיונים כאלה של אזרחיו, כושל בהבנת משהו מאד בסיסי. מי שמתווכח בלהט אם 300,000 פלסטינים חדרו למזרח ירושלים בעשור האחרון או "רק" 150,000, מגדיר מראש את הדיון בדמוקרטיה במונחים גזעניים; כלומר, מוציא עצמו מכלל הדיון הדמוקרטי.
מה בדיוק יילך לאיבוד ביום בו יאבד הרוב היהודי? ארנון סופר לא מפרט. איש איש וסיוטיו. אחדים מדברים על קץ "אופיה היהודי" של המדינה. אבל זה עניין מופרך. כבר כעת, לפי נתוני סופר, 42% מתושבי הארץ, כולל השטחים, הם פלסטינים. השפעתם על "אופיה היהודי" של המדינה אפסית, אלא אם כן אפליה וגזענות נחשבות תכונות יהודיות. חמישית מאזרחי ישראל הם ערבים. האם הם מקבלים חמישית מן הקרקע הפנויה לבנייה, חמישית ממשאבי החינוך והתשתיות, חמישית מנושאי המשרות הציבוריות? כמובן שלא. האפליה הבוטה כלפיהם נמשכת כבר עשרות שנים, גם באזורים שהם מהווים רוב.
3.7 מיליון פלסטינים חיים תחת כיבוש, נטולי זכויות לחלוטין. עם השלמת חומת ההפרדה וביתור הגדה המערבית לתאי שטח מבודדים, לא נראה שצפוי קושי לתחזק את הכיבוש עוד שנים ארוכות. עוד מיליון ערבים, פחות מיליון ערבים - השיטה לא תלויה במספרם. כל מי שראה כיצד שני חיילים בלבד מסוגלים לשלוט בעשרות פלסטינים הממתינים בהכנעה מאחורי מחסום, מבין שמספרים לא משחקים כאן תפקיד.
מאחורי נבואות הזעם של מוטרפי הדמוגרפיה מסתתרות שתי הנחות, האחת שקרית והשניה אנטי-דמוקרטית. הפחד מאותו יום הרה-גורל בשנת 2020, שבו יגיעו היהודים והערבים בארץ לשוויון, מרמז כאילו שיטת הממשל בישראל משקפת את הפלורליזם האתני של תושבי הארץ; כביכול, ברגע שיהפכו הערבים ל-50% מתושבי הארץ, באורח פלא ישתנה כאן הכל. זהו שקר; אם אפשר לקיים שלטון שמתייחס לחמישית מאזרחיו כמו היו פחות מאחוז בודד, לא תהיה בעיה להתייחס למחצית מהאזרחים כאילו מדובר בשני אחוזים לכל היותר.
ההנחה השניה היא שתפקיד הדמוקרטיה הוא לבצר את זכויות הרוב. זה בדיוק ההיפך מתפקידה האמיתי (כפי שאף נוסח בידי אבות החוקה האמריקנית): להגן על זכויות המיעוט מפני עריצות הרוב. לשיטתם של חובבי השד הדמוגרפי, כל עוד היהודים הם רוב, אין שום סיבה לדאוג למיעוט הערבי; אנחנו דואגים לרוב, לא למיעוט. חששם העמוק של ארנון סופר ודומיו הוא שכשיהפכו הערבים לרוב, ינהגו במיעוט היהודי בדיוק כמו שהוא נהג בהם כשהיו מיעוט: באפליה, בגזענות ובהדרה. לו היתה שמץ של מחוייבות דמוקרטית בדבריהם - מעבר לניפנוף בעקרון שלטון הרוב - היו פועלים, כבר עכשיו, לביטול כל צורות הקיפוח של המיעוט הערבי. או אז לא היה להם בסיס לחשוש כל כך מן הצפוי להם בהתהפך לשון המאזניים הדמוגרפית.
איך נראית ישראל האוטופית של הדמוגרף הישראלי הממוצע? המון המון יהודים ומעט מאד ערבים. איזה מין יהודים יחיו שם? זה כבר לא מעניין אותו; הוא מתעסק בגרפים וסטיות תקן, לא באנשים. האם אכפת לו אם היהודים בישראל האוטופית שלו יהיו שטופים בגזענות תהומית כלפי כל מי שאינו יהודי? רגע, האם אכפת לו בכלל אם הם יהיו צרי אופקים או משכילים, עניים או עשירים, נדיבים או חמסנים? כנראה שלא ממש. כל עוד הם יהודים, כל עוד הם מצטרפים לצד הנכון של הטבלה, הכל יסולח להם. רק שיקפידו להסתיר את הפופיק.
לפנייה לכתב/ת 
