שתף קטע נבחר

מלחמה זה לא מה שמוכרים לכם

קווין סייטס לקח על עצמו משהו שנשמע כמו משימת התאבדות: לכסות כעיתונאי במשך כשנה את כל אזורי העימות הקשים ברחבי העולם. צילום אחד שלו, של חייל אמריקני מבצע "וידוא הריגה" בפצוע עיראקי במסגד בפלוג'ה - הפך אותו למפורסם. עכשיו הוא אצלנו, מנסה לחשוף את האמת שמאחורי הסיכסוך הישראלי-פלסטיני: "המטרה שלנו היא להראות את הצד האנושי של העימותים האלה". ולא, הוא לא מפחד למות

שנה אחת, עיתונאי אחד, כל אזורי העימות המזוין בעולם. זו המשימה שלקח על עצמו קווין סייטס, עיתונאי אמריקני שיצא בשליחות "יאהו!" להביא את הקולות והתמונות מהמקומות הכי מסוכנים שיש. לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שבמשך הקריירה הלא-קצרה שלו הספיק סייטס לצלם את הקרבות באפגניסטן, להיתפס על-ידי חמושים בעיראק ולצלם את סרטון הווידאו שלצערו הפך אותו למפורסם – חייל אמריקני מבצע וידוא הריגה בעיראקי פצוע במסגד בפלוג'ה.

 

סייטס, שאינו נלהב להסגיר את גילו, מכסה אזורי מלחמה ומוקדי אסונות עבור רשתות הטלוויזיה האמריקניות בחמש השנים האחרונות. עבודתו הביאה אותו לכל אזור בעולם כמעט - מאסיה, דרך מזרח אירופה והמזרח התיכון ועד דרום אמריקה. הוא עמוד התווך של פרויקט "הוט זון" של אתר "יאהו!", שבו הוא משמש ככתב בודד - בתרמיל שלו יש מצלמה דיגיטלית, מצלמת וידאו, מחשב נייד עם מודם לווייני וטלפון לווייני. הוא נתמך על ידי צוות מצומצם של מפיקים שמסייעים לו מ"מרכז הבקרה" בארצות הברית. אחרי שביקר בעיראק, איראן, סוריה ועוד, הוא הגיע אלינו, לכתוב על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

 

כיסוי של אזורי מלחמה זה לא דבר פשוט. אתה בטח נתקל בהרבה מאוד תמונות קשות.

 

"המראות באמת קשים מאוד. המון מוות, דם, פצעים וגופות. התמונות האלה מחזירות אותי באופן קבוע למסגד בפלוג'ה, לאותה תקרית בנובמבר 2004. אני מניח שבסוף הכל מתנקז לשם, לעיראק”.

 

אתה יכול לתת דוגמה?

 

"לפני כמה ימים הייתי בעזה, לקחו אותי לבקר בחדר המתים ביום בו חיסלתם שני מבוקשים. זה היה מראה נורא. מאות צעירים פלסטינים ניסו להיכנס לחדר המתים בניסיון לזהות את הגופות. הם עברו ליד המקרר, פתחו אותו והציצו פנימה, צורחים. מדובר בזיהוי קשה במיוחד, כי הראשים של ההרוגים היו מרוסקים לגמרי. ברגע כזה לא יכולתי לא להיזכר במסגד, כשהנחת ירה בעיראקי הפצוע ויום אחד לאחר מכן הייתי אני צריך לזהות גופה בלי ראש. זה מראה מזעזע, גופה כזו. בתקשורת אמרו שהפלסטינים האלה נהרגו מירי טילים על המכונית בה נסעו. תאמיני לי, לא ככה נראות גופות של אנשים שחוסלו במכונית. עם ראשים מרוסקים ככה, זה יכול להיות רק ירי צלפים מדויק מאוד. לא יכולתי להימנע מהמחשבה שגם אצלכם, בדיוק כמו בפלוג'ה, מישהו לא רוצה שתדעו איך האנשים האלה נהרגו”.

 

לא מפחיד אותך, כל המוות הזה?

 

"לומדים להתרגל. הקונפליקט הראשון שסיקרתי היה בניקרגואה, בשנת 1986. אומנם הלכתי לסקר אזור עימות, אבל לא ראיתי את הקרבות מתנהלים מולי. אחר כך הייתי בקוסובו. אתה לומד לפתח רמות התגוננות, הרף של הדברים עמם אתה מסוגל להתמודד הולך וגדל. בהתחלה אתה שומע יריות רובה מסביבך, וזה מפחיד – זה רועש, זה מחריד, אבל בסוף אתה מתרגל. ואז מישהו יורה במא"ג, וזה כבר ממש-ממש מפחיד, אבל גם לזה אתה מתרגל. אחר כך יורים ארטילריה מסביבך – וארטילריה זה תמיד מפחיד, זה הרי נשק הרסני כל-כך, והוא רועם סביבך. אין לך ברירה. אתה מתרגל. ככל שאתה רואה יותר ויותר עימותים, אתה מפתח חומה שמפרידה בינך לבין הדברים האלה”.

 

אתה נמצא עכשיו במדינה בה "הלם קרב" היא תופעה מוכרת. אתה באמת רוצה להגיד לי שפיתחת חסינות?

 

"אני חושב שאני כבר לא מוטרד ומודאג כמו שאני אמור להיות. כן, התרגלתי. מצד שני, המראות כן חוזרים אלי. אף אחד לא חסין. פתאום אתה מגלה שיש לך חלומות שאתה לא שולט בהם, שתת-המודע שלך משחק בך. אתה שם לב שאתה כועס על דברים שבדרך כלל לא היו מרגיזים אותך, בטח שלא בכאלה רמות. אני זוכר שהזדעזעתי ממש כשרק הגעתי לקוסובו וראיתי את הגלים של הפליטים, שלא הפסיקו לזרום. הייתי בהלם. באתר הצילומים הבא כבר הייתי רגיל יותר. ככה זה בחיים".

 

אז מה כן מפחיד אותך?

 

רוב העיתונאים, אם תשאלי אותם, יגידו לך שהם לא מפחדים למות, ואני מאמין בזה. אני מפחד להישאר פצוע לכל החיים, אני גם מפחד להיחטף. כבר תפסו אותי פעם, בעיראק, וזה היה הדבר הכי מפחיד שקרא לי. הייתי הרבה פעמים במצב בו כמעט מתתי, אבל להיות בידיים של מישהו אחר, בלי היכולת לדעת מה יקרה איתך, זה מצב מפחיד בהרבה כי למישהו אחר יש שליטה מוחלטת על החיים שלך. למישהו תמיד יש שליטה כלשהי על החיים שלך, אבל במצב הזה אתה מבין שאין לך שום זכות על עצמך. אין לך מה לעשות”.

 

לכמה זמן היית בשבי?

 

לא הרבה, יום בערך. זה היה בתיקרית, בימים הראשונים של הפלישה האמריקנית לעיראק. החמושים תפסו אותנו, אותי ואת צוות הצילום שהיה איתי. נשכבנו אחד על השני, צועקים. את המתרגם המקומי שלנו החמושים גררו. ניסינו להגיד "זה אבא שלנו, זה אבא שלנו", מקווים שהם מבינים אנגלית פשוטה, שהם יבינו שהוא חשוב לנו. הם איימו עלי בנשק, ירו לי בין הרגליים. אלה היו הרגעים הכי מפחידים בחיים שלי. בסוף ניצלנו בזכות המתורגמן, ששכנע אותם לתת לנו ללכת".

 

למה אתה לוקח את הסיכונים האלה?

 

"כי אני רוצה להראות לעולם את המציאות כפי שהיא. אני לא מתייחס למצלמה כאל נשק, אני לא רוצה לעשות בה שימוש כדי להביע עמדה. אחרי המסגד בפלוג'ה אמרו שאני 'מחפש' את החיילים. זה לא נכון. אני לא מחפש את התמונות כדי להוכיח משהו, לפעמים אני חושב 'הלוואי לא הייתי תופס את התמונה הזו'. הרי לא מדובר בדברים שמחים, להפך, אלה תמונות מדכאות. הן גורמות לך לחשוב על כל הדברים הרעים שאנשים עושים בחיים. כשהכוונה שלך היא להראות לאנשים מה באמת קורה, אתה חוזר על אותה 'טעות' פעם אחר פעם. אתה לא יודע בה באמת מה נכון ומה לא נכון, אתה רק רוצה להראות את המציאות. זו עובדה מצערת מאוד, שברוב המקרים פשוט לא מראים לציבור את המציאות. יש הרבה מאוד דילמות מוסריות בהן אתה נתקל כשאתה עושה עבודה מהסוג הזה".

 

אילו דילמות למשל?

 

"אני אתן לך דוגמה. באחד הסיורים שלי בפלוג'ה, בימי הקרבות, הלכתי עם החיילים ברחובות תוך כדי חילופי ירי עצבניים ביניהם לבין החמושים. פתאום, ליד אחד הבתים, ראיתי איש שוכב מדמם. רק כשהתקרבתי אליו ראיתי את הפציעה – הוא היה מרוסק כולו, המוח נשפך לו מהעין, והכי נורא – הוא עוד נשם. הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי 'לעזאזל, מה אני עושה עכשיו'. אחד החיילים התקרב אלי ושאל 'אם אני יורה, אתה תצלם? תסתכל, מישהו חייב לירות בבן זונה'. בנקודה הזו היה ברור שמדובר בהמתת חסד. אף אחד לא יכל להניח שהאיש הגוסס הזה מהווה איום. 'ברור שאני מצלם', עניתי לו, ובראש אני חושב 'זו המציאות, זו המציאות של המלחמה'.

 


סייטס בשטח. צילום: סטנלי אוס

 

"אני לא שופט את הפעולה שלו, אבל זה משהו שחייבים לדעת שקורה. אם אתם שולחים את הילדים שלכם למלחמה, תדעו שאלה ההחלטות שהם צריכים לעשות. איש לא ישפוט את החייל הזה על המתת החסד, אבל חייבים להבין שאי-שם, יש בחור צעיר שצריך ללחוץ על ההדק. איך תתמודדו עם זה? איך תנחמו את הבחור הזה כשהוא יחזור הביתה מהמלחמה? מה תגידו לילד הזה? תטפחו לו על השכם ותגידו לו שהוא עשה עבודה טובה בהגנה על החופש של ארצות הברית? מה תוכלו לומר לו שינחם אותו? אתם לא יודעים מה הוא עבר שם, אתם לא תבינו. אתם לא יודעים, כי אף אחד לא הראה לכם. וזו העבודה שלי, להראות את המציאות במלחמה הזו. בסופו של דבר הוא אמר לי 'אני לא יורה בו, אני לא מוכן ללכת לכלא'.

 

"אחר כך הוא מת האיש הזה. אני לא עשיתי כלום, אפילו לא כיסיתי אותו. לא ניסיתי לעזור לו וזה משהו שאתו אני מתמודד עד היום. גם במסגד הבחירה שלי לצלם ולא להגיש עזרה היא בחירה קשה מאוד. זו טלטלה מוסרית שאתה עובר כל פעם מחדש. אם תיקח חלק משתתף באירוע לא תוכל לסקר אותו. אז מה תעשה? זה אף פעם לא קל, אבל אני חייב להראות את הדברים".

 

כל דבר צריך לראות? פה למשל יש הסכמה שאין שום סיבה להראות תמונות את תמונות הגופות המרוטשות של פצועי פיגועים.

 

"הכוונה היא להראות את התמונות הקשות, אבל לא בהכרח את הגרפיקה הקשה. אני מבין שאנשים לא רוצים או אפילו לא אמורים לראות תמונות של גופות מרוטשות, אבל הם צריכים לדעת שיש גופות כאלה... אתה חייב להראות לאנשים את המוות, לא כדי להפחיד אותם או להגעיל אותם, אלא כדי להראות להם מה קורה ולמה זה קורה ככה. אני מבין שצריך להגן על אנשים מהתמונות הקשות באמת, אבל גם צריך לעמת את הקוראים עם המציאות, ושהמציאות לא קלה – התמונות לא קלות. זה שיקול דעת עדין מאוד. למשל ההוצאות להורג של חטופים בעיראק. יכולנו להגיד שאין שום סיבה להראות את הקלטות האלה, אבל יש בהן מסר עיתונאי חשוב. הן מראות מסרים כמו 'זה מה שקורה שפולשים לנו למדינה', או 'אלה הסכנות עמן מתמודדים פה'. אז במדינות המערב מראים את הצילומים האלה בלי הרגע המדויק של עריפת הראש, כדי בכל זאת להגן על הצופים מהמראות הקשים מדי, אבל המסר עובר. לפעמים התמונה היא זו שמשלימה את הסיפור, בלעדיה הוא לא שלם”.

 

בגלל זה התעקשת על הצילומים במסגד בפלוג'ה?

 

"בדיוק בגלל זה. הצילום מראה את התהליך שעבר על אותו חייל, את הרגע בו הוא החליט לירות ולבצע וידוא הריגה. אני מזמין את כל מי שרוצה לראות איתי את הקלטת במלואה ורק אחר כך להטיח בי ביקורת. במקרה הזה רציתי להראות שאם אתה עושה וידוא הריגה, יכול להיות שזה בסדר, יכול להיות שלא, אבל זו ההחלטה שלך, הבחירה שלך, אתה חייב לחיות עם התוצאות שלה, עם הדברים שזה עושה לך, עם שמיטת הקרקע המוסרית בשעת מלחמה. אם אתה רוצה, תעשה את זה, תירה בכל האויבים שלך. אבל תלמד לחיות עם התוצאות.

 


וידוא ההריגה בפלוג'ה. צילום: איי.פי.

 

"קראו לי בוגד, אומרים לי שאני עושה תעמולה שמאלנית, זה לא נכון. הראיתי מה הצבא שלי והמדינה שלי עשו בשדה הקרב. ארצות הברית הרי טוענת שהיא נשענת על רקע מוסרי. אנחנו חייבים להילחם על העיקרון הבסיסי של הדמוקרטיה, לפיו אנשים מקבלים את כל המידע כדי לעשות את הבחירות הנכונות. איזה מסר של דמוקרטיה אנחנו מעבירים לעולם, אם אנחנו לא סומכים על האזרחים שלנו ולא מראים להם את כל מה שקורה?”

 

סיימת עכשיו סיקור של חמש מדינות במזרח התיכון. מה יש לך להגיד עלינו?

 

"הסיקור במזרח התיכון הוא הכי קשה שיש. זה לא שהאלימות בהכרח גדולה יותר, זה משהו באווירה. הכל דחוס, צפוף. משהו במנטליות שונה. אנשים פה מאוד מגיבים. אני חוזר מיום עבודה ורואה תגובות לכתבות שלי כמו 'אתה הכתב הכי גרוע בעולם, אני לא מאמין שכתבת דברים כאלה'. מה שמצחיק זה שתגובות כאלה מגיעות משני הצדדים. הספקתי בשבוע אחד להיות גם 'תעמולה פלסטינית' וגם 'זונה של יהודים'. זה לא נעים, אבל ככה זה להיות עיתונאי: אם אתה רוצה את השבחים והפרסים, תלמד להתמודד עם הקטילות".

 

חושב שהשגת את המטרה שלך?

 

"תראי, המטרה היא לא להפוך ל'מרכז האומללות' ולספק לאנשים סיפורים שיגרמו להם לנגב את הדמעות, וזה באמת מאוד-מאוד קשה. לדוגמה, הגענו לאפריקה, ואתה רואה את כל הילדים הרעבים סביבך ופשוט לא יודע מה לעשות. בשלב מסוים הרגשתי צורך לכתוב כתבה שמסבירה לקוראים למה זה חשוב כל כך. לפעמים כמות הסבל המתוארת היא כל-כך גדולה, שהקוראים משתתקים. הם לא יודעים מה לעשות, אז הם לא עושים כלום. אבל לפעמים אתה נהיה אדם טוב יותר רק בזכות הידע שיש לך. זה חשוב מאוד להראות את האנשים שמאחורי הסבל. לדעת שבתוך כל הסבל הזה, למרות הדברים הנוראיים שקורים להם, הם מוצאים סיבה לחיות. הם מוצאים אושר, מוצאים שמחה ורגעים של צחוק. אני חייב להראות להם ולעולם את התקווה".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: קווין סייטס
קווין סייטס באפגניסטן
צילום: קווין סייטס
צילום: איי פי
חייל אמריקני ושבוי עיראקי
צילום: איי פי
צילום: איי אף פי
פצועים בעיראק
צילום: איי אף פי
מומלצים