סדר של זוועה

העבודה החדשה של קבוצת התיאטרון הירושלמי היא עבודה אישית מאוד של מנהיגת הקבוצה, גבריאלה לב, המבוססת על זיכרונותיה כילדה של פליטי שואה באוסטרליה. לב בנתה את היצירה לזכר אביה, שעל שמו נקרא המופע. יחד עם הבמאי, סרג' אואקנין, ושלושת המשתתפים האחרים היא עיצבה את האירוע כמעין סדר פסח משפחתי, שבו הציווי לספר את סיפור יציאת מצרים משתלב בטבעיות עם הצורך לספר את סיפור יציאת אירופה של האב ומשפחתו. הסגנון הכללי הוא פיוטי, קרקסי וגרוטסקי, תוך ניצול יפה של השולחן הגדול שהוא הרהיט המרכזי, שסביבו ועליו מתרחש כל המופע.

אחת התכונות של הסיפורים שמספרת לב היא שהם משתנים מדי פעם, וכך הם יכולים לקבל כמה סופים. דווקא הפתיחות הזו היא שנותנת ליצירה תחושה של מסע טקסי בנבכי הזיכרון בחיפוש אחר איזה מפתח להכלת הזוועה. יש כאן מעבר הדרגתי מההסתכלות מבחוץ למבט מבפנים, שמשם פתאום דברים נראים קצת אחרת, עם רגעים של הומור ואף אופטימיות מוזרה.

ברגע מסוים החליטה לב לצטט משירו של פאול צלאן, "פוגת המוות", ואני נזכרתי בהכרזתו, שאחרי אושוויץ אי-אפשר להמשיך לכתוב שירים. זה נכון שיש בהחלט רגעים שנדמה שהסגנון האוונגרדי רק מעצים את תחושת האי-נוחות מהשיבה לחומרים הקשים הללו. אך, בסך הכל, ההצגה מצליחה להתגבר על הרגעים הללו, ובסופו של דבר יוצרת מסע זיכרון תיאטרלי מוזר, יפה ומרשים.

"שולם", מאת גבריאלה לב בשיתוף הקבוצה, בימוי: סרג' אואקנין, קבוצת התיאטרון הירושלמי, בית שמואל