אבא, אל תצביע ליכוד
אילנית סוויסה, הבלוגיסטית מהשמאל בערוץ הבחירות שלנו, במכתב אישי וכואב לאביה: "אבא תקשיב, הפעם אתה לא יכול להצביע ליכוד. כי הגיע הזמן שתפסיק לתת את הלחי השנייה... היום אני יודעת שאנחנו משפחה ענייה... אם יש אוכלוסייה שנפגעה פגיעה כלכלית חמורה מהגזרות של ביבי, זה שאתה עומד לבחור בו - זה אתה"
אבא,
מוצ"ש. תיכף תשוב מבית הכנסת. ביד המזדקנת שלך שיח ריחני, לפעמים שיבא, לפעמים נענע לפעמים לימונית - מיני בשמים, שאתה בעצמך שתלת בגינה של בית הכנסת.
תיכף תבוא ותבדיל בין קודש לחול ותבקש ברכה והצלחה. "הצלחה לבתי הבכורה", תגיד, ותביט בי בדאגה הזו, האבהית שלך, שאתה לא מדבר עליה בקול אבל אני רואה אותה בעיניך. והמכתב הזה שלי כבר יחכה לך, צהוב על גבי שחור, במעטפה שמצאתי אצלך במגירה של הגרביים.
אבא שלי, תיכף בחירות. אני עוד לא יודעת מה לבחור אבל יודעת בוודאות מה אתה תעשה בהגיע יום הבוחר. אתה עושה את זה כבר המון שנים, אם לא כל החיים כולם. כשהייתי בת 12 כבר הצבת אותי בסוכה שנפרשה עם שחר בפתח הקלפיות, הלבשת אותי בחולצה של הליכוד והטלת עלי משימות מיני משימות. זמן רב נחשבתי לצעירה מבטיחה, שיום אחד תעשה דברים חשובים בסניף האשדודי של הליכוד, הסניף המפואר של העיר הכי ליכודניקית בארץ, כנראה.
ימים רבים אחרי הבחירות הסתובבנו בגאווה עם החולצות המעוטרות "ליכוד" כמו היו אלו חולצות של כוכבי רוק אהודים ופופולריים.
ומאז שאני בעלת זכות בחירה אנחנו הולכים יחד להצביע. כמו טקס קדום שאני לא מוכנה להפסיד אני ישנה אצלכם בלילה שלפני הבחירות, ואתה בא להעיר אותי השכם בבוקר ("בערב כולם מגיעים – נלך בבוקר, ככה לא נעמוד בתור"). אנחנו הולכים יחד לבית הספר שהיה היסודי שלי, נוסטלגיה שמחממת את הלב מציפה את תאי הזיכרון וגם צובטת ושכנים ישנים נעצרים לשאול מה העניינים. פעילים ותיקים של הסניף שלך מתחילים לדבר איתך ולשאול מה נשמע וכולם מופתעים לראות איך גדלתי ואיך השתניתי וכמה טוב לראות אותי ושאני אבוא לסניף, יש הרבה דברים לעשות.
אבל האמת היא שמאז שהייתה לי את הזכות להצביע - כבר לא בחרתי בבחירה שלך. לפחות פעמיים שיקרתי לך ואמרתי שהצבעתי ליכוד אף על פי שהצבעתי משהו אחר. וכבר לא ידעתי מה חשוב יותר - שלא לצער אב ואם, או לדבר אמת. העדפתי לשקר. כשכבר היה לי האומץ לצאת מהארון ולהגיד שהליכוד לא מייצג את הדעות שלי, היית ברוגז איתי להמון זמן ולא הבנת. אולי אף פעם לא הבנת.
אבל לי היה ברור מאוד שההצבעה שלי דווקא נובעת מהחינוך שאתה הטמעת בי. אתה הרי איש שוחר שלום. בימים היפים שידענו פעם, בטרם פרוץ האינתיפאדות למיניהן, הרבה ערבים-פלסטינים שעבדו בארץ היו חבריך הטובים. אתה דובר ערבית רהוטה – את זו המדוברת וזו הספרותית. והם ישבו איתנו ואכלו מאותו ה"מסטינג" שלנו.
אחד מסיפורי הגבורה שלך שגדלנו עליהם היה שחרור השבויים המצריים שתפסת באחת המלחמות, כי "כאב לי הלב ושחררתי אותם לפני שהמפקד יגיע... הם היו ילדים צעירים כל כך ורעדו מפחד". הלב הרחב שלך נחרד בכל פעם שיש עיוות דין ואי צדק, כשיש חוסר שיוויון. כשאנחנו רואים בטלוויזיה עקירה של עצי זיתים זה אתה שמלמל "חראם". כשאתה רואה הורים וילדים שזקוקים לטיפול רפואי והם נעצרים במחסום גם אתה דומע. לא נעים לי להגיד לך, אבל יש בך משהו "שמאלני".
אבא תקשיב. הפעם אתה לא יכול להצביע לליכוד. הפעם ממש לא. כי הגיע הזמן שתפסיק לתת את הלחי השנייה.
כל החיים, מאז שאני זוכרת את עצמי המקרר שלנו תמיד מלא, החשמל זורם, המים שוצפים בצינורות ונדמה שאנחנו בסדר. אבל היום אני יודעת שאנחנו בעצם עניים, משפחה ענייה. אז הינו עניים והיום אתם עניים. כי עם פנסיה עלובה מהעבודה שלך וקצבת זקנה, שיחד מגיעות ל-3,000 שקל, קשה להתחיל את החודש.
קשה כשיש לכם בבית ילדים צעירים שעוד לא מגובשים על עצמם, נכד שאתם רוצים מאוד לפנק, חשמל, ארנונה, מים - והרשימה ארוכה. וזה שהאמא האהובה שלי יוצאת לעבוד, בגיל 63, גבה שבור וגופה כואב, זה שהיא עוד צריכה לנקות משרדים בשעות לא שעות אחרי שהיא שומרת על הקטנצ'ייק של ציונה... ובסוף להרוויח 1,200 שקל בחודש - גם זה מכווץ לי את הלב ומצער אותי מאוד.
כשלמדתי באוניברסיטה נורא רצית לעזור ולשלם משהו. נורא הצטערת שאין בידך לשלם לי את הלימודים - לא היה שום סיכוי שזה יקרה. שילמתי את שכר הלימוד בכוחות עצמי. ארבע שנים וחצי למדתי לתואר הראשון כי הייתי חייבת לעבוד במשרה מלאה, להתפרנס ולממן את הלימודים גם יחד - ואף מלגה, לא של יוצאי מרוקו ולא של יוצאי כורדיסטן (ופר"ח זו לא מלגה – פר"ח זו עבודה קשה!) לא צנחה לחשבון הבנק שלי. אבל ההערכה שהערכת אותי על שהצלחתי להתמודד, על שיצאתי ללימודים (טוב, התאכזבת שזה תיאטרון...) הייתה שווה כל מחיר.
פעם, כשהייתי צעירה יותר, חלמתי עבורכם על חיים אחרים. חלמתי שתיסעו לטייל בחו"ל (אף פעם לא הייתם...). עד היום אני חולמת לצאת אתכם לטיול געגוע למרוקו. יום אחד זה עוד יקרה, רק שתהיו לי בריאים. חלמתי שיהיו לכם חיים קלים יותר, פשוטים יותר. לקח לי המון זמן להפסיק לכאוב את הקושי שלכם, להפסיק לשאת את צער הקיום שלכם ולהיות מאושרת ממה שיש לכם, כמו שאתם יודעים לעשות.
והימים ימי בחירות, אבא שלי. ואני רוצה לבקש אותך, איש מסורתי שכמותך, לחרוג פעם אחת מהמסורת הארורה שלך, פעם אחת לנסות משהו אחר. פעם אחת להצביע לא בגלל שככה אתה רגיל ולא בגלל שיש מישהו שקורא אותך לדגל ולא בגלל שמאז ומעולם.
אבא יקר, אף אחד לא יודע מה בחרת בקלפי. אתה שם לבד. אתה ואלוהי הבוחרים.
אני מדברת אליך למקום שכואב. אם יש אוכלוסייה שנפגעה בקדנציה הנוכחית פגיעה כלכלית חמורה מהגזרות של ביבי, מנהיג הליכוד, זה שאתה עומד לבחור בו - זה אתה. אתה הפנסיונר, אתה החלש, אתה העני. אתה וכל האוכלוסייה שנקראת מעמד נמוך (נמוך זה נימוסי מאוד). אתה ואני, אני שמכונה שכבת הביניים - והביניים שלי הוא מאוד בינוני.
אתה יודע איזה מנהג שלך אני כן אוהבת? שכשאתה מברך את ברכת המזון. אתה מברך אותה נורא נורא מהר, אבל יש מקום קבוע, שבו אתה נעצר כבר 32 שנה, ובקול רם וברור אתה אומר: "שלא תצריכני לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם, שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה".
אבא שלי. אנשים חיים במדינה שלנו בחרפה גדולה, בבתי תמחוי, מנדבות של נדבנים שעושים לעצמם יחסי ציבור בתקשורת השכם והערב. נדבנים שלא שמעו על מתן בסתר. למענם של הנצרכים ולמען ימים יפים שצריכים לבוא למעמד הנמוך, למעמד הבינוני וגם למעמד הגבוה - למענם, אבא שלי וגם למעני, אל תיתן להם את הקול שלך.
שבוע טוב, אבאל'ה.
לפנייה לכתב/ת 
אילנית סוויסה
צילום: גבי מנשה
"אתה נפגעת ממנו". נתניהו
צילום: איי אף פי
מומלצים
