בזכות המבטא
הגעתה של נטשה מוזגוביה למסך היא צעד חשוב בדרך להפיכתנו לחברה רב-תרבותית וסובלנית יותר
בתוך ההמולה הקלה סביב נוכחותה של נטשה מוזגוביה על המסך, צריך להגיד תודה לפרנסי חברת החדשות על האומץ המסוים שהפגינו כשהתבוננו במציאות הישראלית וגם הקשיבו לה, והבינו סוף סוף ש"רב תרבותיות" פירושה שיש בתוכנו גם קולות רבים ושונים זה מזה. חלק מהם לא מדברים ב-ר' גרונית.
אינדוקטרינציות מוצלחות במיוחד הן תמיד שקופות וסמויות. במשך עשורים ארוכים שלטה בציבוריות הישראלית ההשקפה כי מרגע שאנשים היגרו לישראל, שומה היה עליהם להפוך ל"אדם חדש" במהירות ולהשיל מעליהם כל סממן תרבותי של זרות, של זהות מובחנת. דיברו על "כור ההיתוך" של ישראל, דימוי אלים וכוחני במיוחד להכחדה של קיומו הקודם של אדם. שפות זרות שנישאו במזוודות של עולים משם לכאן התפרשו כשריד נלעג של הקיום הזה: דוברי יידיש, דוברי ערבית-יהודית לגווניה היו קורבנות של החשיבה ההומוגנית הזאת. עברי, דבר עברית, קראו שלטי החוצות למי שהיה יכול וגם למי שלא. נימת הציווי מעוררת בי חלחלה עד היום. נצחונה הגדול של השפה העברית היה כרוך גם בדיכוי של מאות אלפי דוברים שלא הצליחו להפיק מפיותיהם מרגליות לשוניות, ונצחונה הגדול של האינדוקטרינציה נרשם כשהיא הפכה מובנת מאליה לכל, עד כדי כך ש"ברור כשמש" שלקריינים ומגישי חדשות יש רק מבטא אחד, צברי למהדרין.
ראיון
"לא נתנו לרוסיה יום אחד של חסד"
סמדר שילוני
מהדורת החדשות המוקדמת שמגישה נטשה מוזגוביה לצדו של דני קושמרו הפכה לאחרונה לתוכנית הישרדות. המגישה והעיתונאית בת ה-26 מושכת אש מכיוון צופים, שמתלוננים בעיקר על המבטא. "אני ממש לא מנסה להפיל את זה רק על גזענות - חצי מהביקורות מוצדקות, אבל החצי השני כן נובע משנאת זרים", היא אומרת
לא תמיד זה היה כך. קולה הייצוגי, הרשמי של ישראל באמצעי התקשורת היה קולה של ראומה אלדר. דורות של קריינים חרקו שיניים ואולצו לאמץ לעצמם לפחות חלק מן המנייריזמים הללו, בעוד שאיש ברחוב לא דיבר כך. התפיסה, צריך לומר, לא היתה מקורית. ירשנו אותה מן הבריטים, שבראשית ימי הרדיו והטלוויזיה שלהם הקפידו על "האנגלית של המלך", או המלכה – מבטא הולך ונכחד של בני עשירים עתירי פריבילגיות שחונכו בבתי הספר הנכונים.
מה שאירע מאוחר יותר הוא, שהעולם השתנה קצת. ראשוני הצופים ב"גבירתי הנאווה" ודאי הסכימו שלייזה דוליטל חייבת להיפטר מן הקוקניות שלה, ויפה שעה אחת קודם, שאם לא כן לא תזכה באהבתו של היגינס. ראשוני הצופים ב"סלאח שבתי" לא העלו בדעתם שיום אחד יישב ברדיו הממלכתי ז'וז'ו אבוטבול על תקן של טריבון עממי עם מבטא.
מדוברים אחרים בזירה הציבורית מעולם לא דרשנו ש"ייפטרו" מן המבטא: שמעון פרס יושב בישראל כבר 70 שנה בערך וטרם הצליח. לפניו, בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, מנחם בגין, ויצחק שמיר אפילו לא ניסו. איכשהו, מה שמותר לפוליטיקאים הפך אסור בתכלית האיסור לאנשים שמספרים לציבור על מעלליהם.
אם תאזינו לתחנות רדיו בבריטניה של היום תמצאו שם המון גוונים של קולות ומבטאים אזוריים, שמסגירים לא רק את מוצאו של אדם אלא גם את בית-גידולו. תדליקו סי.אן.אן, ותשמעו קולות לטיניים, מזרח-אסיאתיים, מזרח אירופיים, יהודים מן הברונקס, אוסטרלים, אירים ורבע-צרפתיים כמו כריסטיאן אמנפור. תדליקו פוקס ניוז ותגלו את אותה תופעה ממש: מגישים וכתבים שאכן מדברים בשפה אחת, אבל לכל אחד קול שונה ומובחן ואיש לא מתלונן.
לא ענייין של בחירה
עבור רובם המכריע של בני האדם מבטא איננו עניין של בחירה. הוא נקבע בשנות חייו המוקדמות של אדם, על פי צליליה של הפה הראשונה שהקשיב לה. אני מכירה מהגרים שהגיעו לכאן בילדותם, דוברי עברית משובחת שנקנתה בייסורים, וברגע שהם פותחים את הפה אפשר לזהות מייד את ארץ המוצא. אחרים ניחנו באוזן שונה ומסוגלים לאמץ לעצמם גם בבגרותם כמה מן הצלילים המיוחדים ל"צברית". אני הגעתי לכאן בגיל שלוש, ועדיין אני זוכרת את המאמץ המתמשך ללמוד להגות ח', ר', ה', כמו הילדים האחרים, אלה שלועגים בכל הזדמנות לאופן דיבורה של הרומניה הקטנה, של המרוקאי הקטן. נדרשו עשר שנים של מאמץ עד שה-ח' שלי תישמע מקומית, ילידית, שורשית.
ככל שהדובר מבוגר יותר בעת הגירתו, סיכוייו לאמץ לעצמו את נימת-הקול של המולדת החדשה קטנים. מה לעשות, כך בנוי המוח האנושי וכך בנויה האוזן השומעת. למה זה כך, עדיין לא מחוור לחלוטין. נאורולוגים ישמחו לספר לכם על סינדרום המבטא הזר, Foreign Accent syndrome, שבו אנשים הוגים את שפתם-שלהם במבטא של אחרים בעקבות פגיעות מוחיות. גם הם לא יודעים עדיין בדיוק מה נדרש כדי לרכוש מבטא חדש.
נטשה מוזגוביה מפגינה על המסך אינטליגנציה מרשימה, נוכחות פיזית נאה – ומבטא מובהק שיותר ממליון בני אדם בישראל מדברים בו. היא מושכת אש משום שהיא הראשונה שהורשה לה להביא את המבטא הזה לאולפן חדשות. לפניה, כל מה שיכולנו לקבל במבטא הזה הוא את לובה הקופאית מ"ארץ נהדרת", עם מגוון הסטראוטיפים שהתלוו אל החיקוי. צריך לקוות שמי שהעמיד אותה במוקד של מחלוקת סביב המבטא יגלה אורך רוח, כי גם עכשיו הוא דרוש כדי להיפטר מן האינדוקטרינציה, כדי שנבין שרב-תרבויות היא כוח ולא מילה גסה, כדי שנוכל להאזין מבלי לשפוט ומבלי ללעוג. בתרבויות אחרות כבר התרחשה הקפיצה המנטלית הזאת. עכשיו, באיחור גדול, הגיע תורנו.
אינטליגנציה מרשימה
צילום: גרגורי אסמולוב
מומלצים
