למה כדאי לוותר על מצ'ואיזם
העול המתמיד הזה עושה דברים נהדרים לאגו, אבל את שאר הגוף והאישיות זה בעיקר משתק. תשאלו את אטלס
כדי לחגוג בלב שלם, אנחנו אמורות, כמובן, להתעלם מכמה עניינים פעוטים שהעולם בוחר לרוב לדחוק מן האג'נדה לטובת עניינים בוערים יותר: סחר בבנות-אדם, ניצול מיני, אפליה בשכר, חשיבה דתית חשוכה וייצוג לא שוויוני. התיקון של כל אלה הוא המטרה המהבהבת אלינו מרחוק, כמו מגדלור ביום ערפילי, בדרך האיטית והמייגעת שכולנו עושות מאז ראשית המהפכה הפמיניסטית, הדרך אל שחרור האשה.
אל הביטוי הזה, "שחרור האשה", מקובל להתייחס היום כאל סמל אנכרוניסטי, זיכרון מגוחך אפילו לימים שבהם לנשים לא הייתה זכות הצבעה, והן לא הורשו לנסוע ברכבת ללא אישור בכתב מבעליהן. לכאורה אנחנו משוחררות היום יותר מתמיד: אנחנו יכולות - גם אם זה עדיין לא קל - להיות שמנות, רזות, מרוטות גבות או עתירות שיער בבית השחי, לסביות, מתנזרות, מרובות פרטנרים מיניים, ללדת עשרה ילדים ולגדל אותם צמודים לשד עד גיל עשר או לבחור שלא ללדת ילדים בכלל; אנחנו טייסות, מפקדות על מעבורות חלל, מנהלות מפעלים ופה ושם גם מנהיגות תנועות פוליטיות ועומדות בראשן של מדינות.
בפועל, כל זה עדיין רחוק מאוד מחלום השחרור האמיתי. שחרור האשה יגיע כשההבדלים בין נשים לגברים יומרו בהבדלים שבין אדם ספציפי לרעותו. כשלא יהיה הבדל באפשרויות הבחירה, תנאי העבודה, התייחסות הממסד והביטחון האישי (בבית וברחוב) בחייה של אישה ובחייו של גבר. כשלא נהווה רוב בשכבות המצוקה, כשיהיה לנו ייצוג של 50% בכל מקום שבו מתקבלות החלטות הנוגעות לחיינו, כשהסטטיסטיקה המזוויעה לא תספר לנו שרובנו עתידות לחוות תקיפה או אונס או לכל הפחות הטרדה מינית בכל מקום ובכל גיל.
את השחרור הזה אנחנו לא צריכות לבקש מגברים, אבל הם צריכים להיות מעוניינים בו לא פחות מאיתנו. המארג הזה, נשים וגברים, יוצר ביחד את פניה של החברה שבה אנו חיים, וכשאלה מעוותות כל-כך, גם הצד שלכאורה שולט בעניינים יוצא מופסד. כל עוד נשים משועבדות לדימויים ולציפיות חברתיות כובלות, כלואים גם הגברים בתפקידים ובציפיות שהם צריכים למלא, בלי כל קשר לביטוי האישי והאותנטי שכל גבר היה עשוי אולי למצוא לעצמו. חברה שמדכאת ומחלישה חלק אחד שבה, לא רק מחמיצה 50% מהפוטנציאל שלה (במדעים, באומנות, בעשייה חברתית, במה לא בעצם?); היא גם מייעדת לחלק האחר את התפקיד המעיק והלא פחות קשה של המדכא והרומס.
לגברים כדאי מאוד להיות פמיניסטים: חלוקה מחדש של כוח ומשאבים תלווה בהכרח בחלוקה מחדש של אחריות ותביעות והגדרה מחודשת של תפקידים. זה נראה מפחיד, אבל רק תחשבו כמה הקלה יש במנוחה ממאצ'ואיזם, בוויתור על כוחנות ודיכוי. תשאלו את אטלס, גיבור מיתולוגי חביב שנשא על כתפיו את כדור הארץ, והוא יספר לכם שהעול המתמיד הזה עשה לו דברים נהדרים לאגו, אבל את שאר הגוף (והאישיות) זה בעיקר איבן ושיתק.
דפנה לוי, עיתונאית
לפנייה לכתב/ת 
